שדי חמד דברי חכמים רלז

יום, (מלבד תמיד של בה"ע שאין לך דבר שמתעכב אחריו) והאי ביום ביום ב"פ כי כתבי' קרא גבי סידור בזיכין דוקא כתי', כמ"ש ביום השבת ביום השבת יערכנו, אבל סילוק בזיכין לא כתב קרא שיהא מצוה לאחרו. וממילא דסילוק בזיכין מצוה להקדים דזריזין מקד"ל. דהא ודאי גם סילוק בזיכין מצוה חשובה הויא ושייך בה זריזין מקד"ל. דהא במתניתין דמגילה מייתי לה תנא בזה הכלל דבר שמצותו ביום וכו', הרי דקרי לה מצוה, ושפיר שייך בה זמק"ל, ועוד דהרמב"ם ז"ל כשהביא בחבורו הך דזה הכלל וכו' סיים בה בהדיא אלא שזריזין מקד"ל וכמו שהבאתי למעלה, עכ"פ מבואר דסילוק בזיכין איתנהו בהך דזמקד"ל. והשתא כשיש שהות ביום למיעבד לסילק בזיכין מצפרא, ודאי מבעי לן להקדים עשייתן משום דזריזין מקד"ל, (וע"ד מה שפרש"י בפסחים (נ"ח.) ד"ה עליה. ע"ש, ובס' המאור שם.) והשתא ס"ל לר"י דמסתמא תמיד דכתב קרא לשלא ילין אתי. דלפ"ז סילוק בזיכין מקדמינן להו כדינייהו משום דמקד"ל. ואע"ג דסידור בזיכין בה"ע הוו ונמצא מתעכב שולחן בלא בזיכין, לית לן בה, דאכתי מיקרי תמיד, אבל אם תמיד דקרא פירושו שיהיה בלי הפסק, א"כ א"א לאקדומי לסילוק בזיכין מצפרא. ומבטלינן למצות הקדמה דזריזין גם מסילוק בזיכין. וכיון דמצינן לפרושי לתמיד דקרא לשלא ילין, דזה נמי מיקרי תמיד כדאשכחן גבי נרות וקטרת וחביתי כה"ג, ולקיים מצות הקדמה דזריזין שהוא מה"ת (בפסחים דף ע"א) הכי עדיף טפי מלפרש תמיד דקרא כפשטיה ונבטל מצות הקדמה דזריזין גם מסילוק בזיכין וטעמייהו דרבנן דפליגי, היינו דלדידהו א"א לפרש לקרא לשלא ילין, משום דסברי דכל היכא דאפסיק בה לא מיקרי תמיד, א"נ דס"ל דאדרבא מיסמך סילוק בזיכין לסידור בזיכין עדיף מלקיים בסילוק בזיכין הקדמה דזריזין. (ע"ד מה שכ' בספרי בית יש"י (סי' ו' אות א' סק"ד) די"א דמיסמך ברכה לברכה עדיף מסברא דמקדי"ל. ופלפלנו בזה שם) משו"ה מפרשיה ליה לקרא כפשטיה שיהיה תמיד בלי הפסק: ועוד תירצתי קושיא הנ"ל בתרי אנפי. אך קצרתי מפני יראת האריכות)

אמנם שיטה אחרת בזה מצאתי בירושלמי דיומא (פ"א ה"א) רק מפני שראיתי שהמפרש שם היפך הגירסא ללא צורך לזה אעתיק לשון הירושלמי ואפרשנו בעזה"י:

והכי איתא התם. מילואים מהיכן למדו (מיבע"ל מ"ש במילואים ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה ז' ימים מהיכן נוכל ללומדם) מן הקרבנות (שנאכלין ליום ולילה. דהלילה הולכת אחר היום) או ממעשה בראשית (דכתיב ויהי ערב ויהי בקר שהיום הולך אחר הלילה. ונפ"מ איך צריך להיות הז' ימים, דהיינו אם יושבים לילה הראשונה ולא האחרונה כמו במע"ב. או האחרונה ולא הראשונה כמו בקרבנות) אין תאמר מן הקרבנות. הלילה הולך אחר היום, אין תאמר ממע"ב היום הולך אחר הלילה (וזהו כדפי'. וקאמר דעל כרחך א"א ללמוד לא מקרבנות ולא ממעש"ב) אין תאמר מן הקרבנות לילה אחרון אין לו יום (פי' דקאמר דא"א שנלמוד מהקרבנות דלקמן מייתי דפליגי ר' יוחנן ור' הייא בר יוסף בפירושא דיומם ולילה דכתיב גבי ישיבת אהרן ובניו:

דר"י סובר צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. כלומר שיתערב מקצת מיום הראשון ללילה שאחריו, ומקצת הלילה ליום שלפניו, דא"צ לישב ז' ימים בלי הפסק, רק מעט מן היום והלילה בתחילת הלילה צריך מעט מהלילה ומעט הן היום. ור' חייא ב"י ס"ל דא"צ רק שימסור יום ללילה ודיו, כמו שאפרש פלוגתייהו לקמן, והשתא לכו"ע מיהת צריך שימסור יום ללילה, ואם תלמוד מהקרבנות א"כ לילה האחרונה אין לה יום, שיום השמיני לא מסר כלום ללילה שלפניו, שלא ישב אלא מקצת מליל שמיני ועמד). ואין תאמר ממע"ב לילה ראשון אין לו יום (כ"ה עיקר הגי' ע"ש, ור"ל דהא לכו"ע צריך שימסור יום ללילה עכ"פ כדפי'). תמן תנינן (פי' דמייתי להך פלוגתא דר' חייא ב"י ור' יוחנן). אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה וכו' שנאמר לפני תמיד. מתניתין דר"מ (פי' ת"ק דפליג עליה דר' יוסי ר"מ היא, וקמ"ל בזה דהלכה כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י דנימוקו עמו) מדר' יוחנן (שמענו) מודה ר"מ שאם פירקו הישנה בשחרית וסדרו החדשה בה"ע אף זו היתה תמיד (דאפילו ת"ק לא פליג רק בלכתחלה אבל דיעבד מודה דלא מיפסל משום מחוס"ז ומשום דאפי' בכה"ג מיקרי תמיד) ר' יוסי אומר (פי' דמלשון ר"י יש ללמוד דל"פ רק אלכתחלה) אף אלו נוטלין ואלו מניחין וכו' הרי דר"י מתיר לכתחלה כמשמע לישנא דנוטלין, דאל"כ הול"ל אף אם אלו נטלו וכו', ועוד אי בדיעבד קאמר הו"ל לר' יוסי למימר אף אם סילק הישנה שחרית וסידר החדשה בה"ע וכו' כדאמר ר"י גופיה בברייתא הבאתי למעלה, אבל האי לישנא משמע דבלכתחלה פליגי, אבל דיעבד גם ת"ק דהוא ר"מ, נמי מודה, כן נלפענ"ד עיקר פירושא, ומ"ש המפרש להגיה מודה ר"י וכו' שאין זה תמיד, אין לו שחר, וגם הוא נגד הברייתא דבבלי הנ"ל דקתני בדר"י אף זה תמיד) אמר ר' יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי. (פי' דמנ"ל לר"י לאפוקי ללשון תמיד מפשטיה, (והיא הקו' שהקשיתי למעלה) ומתרץ דר' יוסי למד זה ממלואים והא דקאמר למד ר' יוסי אע"ג דרי"ו גופיה אמר דגם ר"מ מודה לענין דיעבד, י"ל דעיקר הקושיא ק"ל אלכתחלה דר' יוסי, אבל אהא דמכשיר ר"מ דיעבד אין צ"ל דממילואים נפ"ל, די"ל כפמש"ל (אליבא דר"י להבבלי, דהוא דעתיה דר"מ להירושלמי) דזהו מטעם זמקד"ל כנ"ל, או מטעם דבאמצע מצוה ל"מ הפסקה כנ"ל בארוכה) כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום (דנפ"ל התם ממ"ש ומפתח אה"מ לא תצאו ז"י, וקרא בתרא מיותר, וע"כ דקרא בתרא מפרש לי' לקמא, וה"ק אותן ז"י שאמרתי לך לא הצרכתי שתשבו בלי הפסק, רק תשבו יומם ולילה ר"ל בזמן שהיום והלילה מתחברים) כן הכא (בלחה"פ א"צ ז"י שלמים. אלא) צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום (וה"ט דר' יוחנן) רחב"י אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו (דדריש יומם ולילה דא"צ רק מסירת יום ללילה) עכ"ל הירושלמי. (וע"ש הנפ"מ בין ר"י לרחב"י במספר הישיבות והקימות דנפ"מ ג"כ לענין פירוק המשכן והקמתו כמ"פ היה ואכ"מ) ועתה נחזי אנן אם הבבלי פליג בהא אירושלמי או דנוכל להשוותם. והנה מהא דאמרינן מאן תנא כי' א"ח, רבנן דפליגי אדר"י היא. ופירש"י דלרבנן אם סילק ידיו הוי אתחלתא אחריתא וכו' ולא מיקרי תמיד, ולהירושלמי לכאורה אין שום ראיה מכאן דאם פי' לא מיקרי תמיד. דהא אפילו ת"ק ל"ק רק לכתחלה אבל דיעבד אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית נמי תמיד הוה. דהא מכשירים בדיעבד אפי' בכה"ג. א"כ משמע דתלמודין פליג בהא אהירושלמי. אבל ראיתי להרש"ל ז"ל בסוגיין שכתב בד"ה אלא וז"ל נראה בעיני לפרש דהאי אלא דאמרי נהרדעי ר"ל "אלא" מה שהקשו בני הישיבה מאן תנא פי' א"ח, לא שהקשו, מאן תנא דס"ל דפי' א"ח, כי מן הדין אפילו פי' היה חוזר, כדסלקא דעתין מעיקרא. אלא הכי מקשה, מאן תנא דס"ל פי' במקצת שסילק את ידיו שאפילו כה"ג חשיב פי' ממש ואינו חוזר, רבנן דפליגי עלי' דר"י היא, ודו"ק היטב עכ"ל ואפרש לפענ"ד מה שהוצרך לזה ומהקושיות שיותרצו בדבריו ז"ל, הא' קושיית השאג"א המובא למעלה דאכתי איכא למידחי דאפילו לרבנן פירש חוזר גבי מילה משום ואנוהו וכדלעיל, אבל לפירושו א"ש, דזה לא מספ"ל כלל לפום סברא דהשתא בפירוש אם חוזר או לא. דאפילו את"ל בעלמא דפירוש חוזר היינו באמצע מצוה, אבל כאן בציצין שא"מ הויא הפסקה דקודם גמר דהמצוה, והגמר אינו מעכב כלל דהא קרינן ליה ציצין שא"מ ומהיכא תיתי דלידחי שבת, דאי דחי שבת א"כ הדר ה"ל ציצין המעכבין, ולא מספ"ל רק בסילק ידיו אי הויא הפסקה ומיקרי פי', או דזה לא מיקרי פי' וכיון דאשכחן דרבנן קפדי אסילוק ידיו גבי לחה"פ, ממילא דלדידהו אם סילק ידיו מיקרי פירש וידעינן מסברא דאינו חוזר גבי מילה מדהויין ציצין שא"מ וא"ש. הב', עוד יתורץ מה שדקדקנו לעיל דילמא אפילו ר"י מודה דאם פי' הויא אתחלתא אחריתי ושאני לחה"פ דלכך לא מיקרי פי' מפני שמצותו בכך דעיקר הכוונה הוא שלא ילין וכו' כנ"ל בארוכה. ולפי' הרש"ל א"ש, דודאי אפילו לר"י אם פי' הוי אתחלתא דזה ליכא למ"ד דפירש לא ליהוי אתחלתא אחריתא, ומכל מקום בסילוק ידיו לא מצינו מי שיסבור דליהוי התחלה רק רבנן דר' יוסי וא"ש הג', והשתא א"ש גם להירושלמי שסובר דגם ת"ק ל"פ רק אלכתחלה אבל דיעבד אפילו סילק שחרית וסידר בה"ע לית לן בה ומיקרי תמיד אף להת"ק, אפ"ה מוכחינן שפיר מדהצריך הת"ק שיהא באופן שלא יסלק ידיו לכתחלה מיהת, מוכח דבעלמא בכה"ג להת"ק מיקרי פירש, והא דמכשרי כאן בלחה"פ דיעבד, היינו משום דילפינן ממילואים כדמפרשינן בירושלמי, אבל אי בעלמא בסילוק ידיו לא הוי גמר ולא מיקרי פי' למה מצרכי בלחה"פ שלא יסלק ידיו לכתחלה, הא מכיון דכאן אפי' פי' לגמרי בדיעבד שפיר דמי, אין סברא להחמיר כולי האי שלא יסלק ידיו אפילו לכתחלה, אלא ע"כ דבעלמא ס"ל דאפילו סילק מיקרי פירש, וא"ש שהחמירו כאן לכתחלה מיהת ודו"ק:

ד', ובזה יתיישב ג"כ מה שדקדקנו לעיל, דל"ל לר' יוחנן