שדי חמד דברי חכמים ריא

(ד) ונחזור לדברי השב"ץ דלפי האמור נסתר תירוצו כיון דקי"ל כרבנן דסגי בשלשה א"כ לא דרשי' מביש' כל דהו לרבות הדיוטות וכו' וצל"ע על הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' ליבמות שגורסים ביבמות ק"ב ע"א ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ"ט תרי בישראל כתיבי ופירשו דחד למעט גר וחד לרבות הדיוטות, וכ"כ הרב הנמק"י. וגם הבעה"ג בהלכות יבום וחליצה דף מ"ו ע"א, ובס' הישר לר"ת בענינים שונים סי' תקנ"ג כתבו טעם הכשר חליצה בהדיוטות מדכתיב בישראל כל דהו מישראל ול"ז להבין דב"ק דהא לחכמים וכן לר"י לאחר חזרה לא מרבינן הדיוטות מבישראל רק מזקני ואיך כ' הם דהוא מישראל וצ"ע, וע' בירושלמי פרק מצ"ח מצוה בזקנים אפילו הדיוטות ת"ל חלוץ הנעל מ"מ וכ' הפ"מ דארישא דקרא סמוך דכתיב בישראל כל דהו מישראל ולא נראה כו רק דיליף כן מחלוץ הנעל דכיון דחלצה הנעל הותרה אף שלא בחכמים וכן פי' הקה"ע

אמר המחבר ארשום פה מה שנלע"ד דיש לפקפק ע"ד הגאון נר"ו מ"ש באות א' דגם בהך דהם ולא שלוחם אין נזהרין וכו' איני מבין מה רצונו בזה דהלא הא דדרשינן הן ולא שלוחן קאי על העצה ההוגנת לו וכו' שזה יהיה ע"פ ב"ד ולא מפי שליח וכמ"ש מני"ר לקמיה, וכן מבואר מדברי השב"ץ בסי' צ"ח בד"ה ומה שהשיב וכו' שכ' וז"ל דמה שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו היינו שהיבמה תלך אחר היבם על גוף הדין שביניהם קאמר קרא שאינו רשאי לעגנה ונותנים לו עצה הוגנת אם לחלוץ או לייבם וכו' עי"ש הרי שמפרש דוקראו לו ודברו אליו היינו העצה ההוגנת ובזה הוא דדרשי' ולא שלוחם, ולא על החליצה. ומאי קאמר מר דבשעת החליצה שולח האב"ד שלוחו, וא"כ זהו ענין אחר, גם איני מבין למאי שולח האב"ד את שלוחו, אם להצטרף בהדי שאר הדיינים לחליצה א"כ הרי השליח עצמו הוא מהב"ד ולא מיקרי שלוחו של הב"ד אלא הוא עצמו ב"ד דהא לא בעינן מומחים לחליצה. ומ"ש דהקריאה אחד מדיני החליצה ואמרו בירושלמי וכו' איני מבין היכן מצא בדברי הגאון שב"ץ דס"ל דכל דיני החליצה יהיה ע"י הדיינים ולא ע"י שלוחם כי היכי דתיקשו ליה מדמצינו דההקראה היא ע"י אחר, הא לא אמר השב"ץ דהוא גזה"כ אלא על השאת העצה דעליה קאי וקראו לו ודברו אליו ולא שלוחם אבל הקראת הפסוקים מי זה אמר שיהי' ע"י ב"ד דוקא מגזה"כ. והנה מ"ש בירושלמי שתהי' ההקראה ע"י ב"ד נלע"ד דלא פירושא דקרא קאמר שתהיה דוקא ע"י ב"ד דמי כתיב זקני בההקראה, אלא הכונה כיון דילפינן מוענתה ואמרה אין עניה אלא ע"י אחר קאמר בירושלמי דנכון להיות ע"י ב"ד אלא דלא עבדין כן ואין בזה שום איסור מה שעושים על ידי אחר כיון דאין לנו ילפותא שתהי' ע"י ב"ד דוקא (כמו בהשאת עצה דוקראו לו ודברו אליו ולא שלוחם) כי רק בעינן שתהיה ע"י אחר אף שנכון שתהי' ע"י ב"ד לא איכפת לן במה שתהי' ע"י אחר, ומני"ר גופיה אמר מר דההקראה לא ילפינן מוקראו אלא מוענתה כמבואר בירוש' ושהוא רק אסמכתא בעלמא. ומאי ק"ל דאס"ד דכל מעשה החליצה צ"ל ע"י ב"ד וכו' ומי אמר לו שצריך להיות כל מעשה החליצה ע"י ב"ד כי היכי דתק"ל. ותו דאף אי נימא דהא בהא תלו דאי דרשינן אין עניה אלא ע"י אחר צריך שתהי' ע"י ב"ד דוקא. ל"ק מ"ש בירוש' דלא עבדין כן, דהא איכא פלוגתא בירושלמי דאיכא מ"ד דלא בעינן שיהיו ב"ד יודעין הקרות דלא דריש אין עניה. אלא ע"י אחר ונהגו העולם כמ"ד דס"ל הכי ובכה"ג נראה דלא שייך להק' כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו כיון דנהגו כן עפ"י מאן דס"ל הכי. ולא דמי למ"ש בר"ה דף ט"ו ע"ב דהתם הוא ביחיד נגד רבים. ותו ק"ל דאף אי נימא דכונת השב"ץ דמדאמרינן הן ולא שלוחם מגזה"כ נילוף נמי לכל מעשה החליצה שתהיה דוקא ע"י ב"ד מגזה"כ. מאי ק"ל למני"ר נר"ו מהירושלמי דהא בירושלמי לא דריש כלל הך דרשה דהם ולא שלוחם לא לגבי חליצה ולא לגבי עגלה ערופה כדדריש הש"ס דילן ונימא דמשו"ה הוא דלא קפיד על ההקראה אם תהיה ע"י אחר, וש"ס דילן אי הוה דריש דאין עניה אלא ע"י אחר אה"ן דהו"ל למימר דלפי מאי דדרשי' הם ולא שלוחם הוה בעי' שתהיה ההקראה ע"י ב"ד דוקא מגזה"כ, אלא דלא אשכחן דדריש הכי ש"ס דילן ואהכי כתבו ראבי"ה ומוהרמ"מ שהביא מני"ר דרשאי להקרות ע"י אחר

ומ"ש באות ב' דהתוס' ס"ל דהוא גזה"כ אבל הפוסקים חולקים עליהם וכו' עפי"ד הג' ישו"י, הנה לכאורה א"ש הישו"י ליישב מה שהשמיטו הפוס' הא דולא שלוחם משום דפשי' הוא נראה דאינו מן הישוב דהא ודאי מידי דאיכפל תנא או סתמא דש"ס לאשמעינן ש"מ דאינו פשוט כ"כ והוה איזה ס"ד לומר בהפך, וכיון דהוצרכו בש"ס לומר הן ולא שלוחם אף אי נימא דאינו אלא אס' בעלמא מ"מ הו"ל להפוסקים לבארו דדרכם לפרש ולא לסתום, וכמה מהדוחק לומר דהפוס' ס"ל דהוי אסמכתא אחרי שעינינו רואות שהתוס' יבמות וערכין שתים זו שמענו דהוא דרשה גמורה מהיכא תיתי לן לומר דהפוסקים ס"ל בהפך מפני סיבה מאי דק"ל ע"ד השמיטה, ומה גם דלפי הנראה אי נימא דרק אס' הוא תיהדר קושית הש"ס יבמות ק"א ע"ב אלא מעתה וקראו שנים וכו' לדוכתא כיון דדרשה זו אס' היא (עיין לקמן ד"ה ודע)

אך נראה דכונת הישו"י לומר דדוקא בש"ס הוא דהוצרכו לומר הך דרשה דהם ולא שלוחם כדי לגלות ע"י זה דמ"ש ודברו אליו ר"ל עצה ההוגנת לו דבזה הוא דמסתבר לומר שלא יהי' ע"י שליח כדי שיתקבלו הדברים. דאי לאו דמיעט קרא שלוחם לא הוה ידעי' דודברו אליו היינו העצה ההוגנת כי אולי הוא דבר אחר אשר יתכן להיות ע"י שליח אבל כיון דדרשי' ולא שלוחם מזה למדנו מה הם הדברים שידברו אליו דהיינו עצה הוגנת, אבל אי הוה פשיטא לן דודברו אליו ר"ל העצה ההוגנת תו לא הוה צריכינן לדרוש ולא שלוחם דמילתא דפשיטא היא שלא יהיה ע"י שליח כי אין הדברים מתקבלים ע"י שליח כמו שע"י הב"ד, והפוסקים שכתבו דמשיאין לו עצה הוגנת משו"ה לא הוצרכו לכתוב תו שלא יהיה ע"י שליח (אף דגם הם ס"ל דגזה"כ הוא וכדעת התוס') כי זה דבר פשוט הוא כיון שאין הדברים מתקבלים ע"י שליח כמו ע"י ב"ד וקושיית השב"ץ קמה וגם נצבה אליבא דכ"ע ומ"ש דהבאר שבע כתב כדברי התוספות ולא הזכיר דבריהם, ס' ב"ש אמ"א אך ראיתי שכ"כ הגאון מוהרמב"ח בכפות תמרים עמ"ש בסוכה דף מ"א ע"ב שתהא לקיחה ביד כל אחד ורמזו הגאון מוהר"ץ הירש חיות בנימוקיו לסוטה דף מ"ד ע"ב, וידידי הגאון זכר יהוסף נר"ו ד' פ"ב ע"ב, ומ"ש דהגאון רצה"ח תמה ע"ד התוס' דערכין וכו' עי"ש אם כונתו על מוהר"ץ הירש חיות לא ידעתי מקומו, ועיין לקמן בד"ה ודע

ומ"ש באות ג' דיש להעיר על השב"ץ דהא למאי דסגי בג' לא דרשי' בישראל לרבות הדיוטות וכו'. הנה מלבד שכבר הביא מני"ר גופיה נר"ו באות ד' גירסת הראשונים ופירושם דלמסקנא נמי ריבויא דהדיוטות מבישראל הוא וכן היא גירסת התוס' בכורות דף ג' סוד"ה ור"י וחולין דף פ"ח ד"ה ר"י וא"כ אין לנו שום תלונה על השב"ץ שכיון בדעתו הזך לדעת הראשונים, עוד י"ל דס"ל להשב"ץ דאף אם באמת לא צריכינן להאי דרשה למילף מינה הדיוטות (דמזקני ילפי' לה) מ"מ כיון דמהש"ס שמעי' דמצינו למידרש מבישראל לרבות כל דהו מישראל, ילפינן שפיר לרבות כל דהו מישראל דהיינו זקני עיר אחרת, ואדרבא אי הוה דרשי' גם למסקנא מבישראל כל דהו מישראל לרבות הדיוטות, היה אפשר לפקפק שלא להוסיף עוד ריבוי אחר דהיינו זקני עיר אחרת דהבו דלא לוסיף ולא רבי קרא תרי מילי משא"כ השתא דלא צריך לרבות הדיוטות מבישראל, אייתר לן שפיר לרבות זקני עיר אחרת, דאי לא הוה אשכחנא בש"ס דמבישראל מצינן לרבות כל דהו מישראל לא הוה מצינן למידרש הכי לרבות כ"ד מישראל דהיינו זקני עיר אחרת דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו, אבל בתר דאשכחן בש"ס דדרשי הכי שפיר מצינן למימר דה"ט דלא קפדי הפוסקים שתהי' החליצה בזקני עירו דוקא משום דמרבינן כ"ד מישראל זקני עיר אחרת

ואי קשיא ע"ד הגאון שב"ץ הא קשיא דבש"ס ק"א ע"ב פרכינן לרבנן דהא איכא בישראל אחרינא ושנינן מבע"ל לדאמר ר"י פעם אחת וכו' ואם כדברי השב"ץ דמבישראל מרבינן כ"ד מישראל אפילו זקני עיר אחרת, למה לן לדחוקי דאתא לדר"י דזה דוחק דהא אפשר ללמוד זה מונקרא כדמתרץ הש"ס אליבא דר"י, עדיפא מינה