שדי חמד דברי חכמים רט

שלא ילכו מעיר לעיר אבל באותו העיר של הדיינים בכל מקום שיקבעו מקום לחליצה חשיב השערה דהא משמע בפ' מ"ח דף ק"פ ס"ו ע"ב דחולצין בבית האסורין דאם היבם ויבמתו בבית האסורין ויבואו ב"ד לשם יכולים לחלוץ והא דלא קי"ל כר"ע היינו משום דחלץ בינו לבינה הא אם הוא בפני ג' ש"ד עיין יש"ש שם סי' כ"ח (אלא דיש לדחות זה מכמה טעמים כמ"ש הרואה) ולכן הרב כנה"ג שלא ראה את ס' דרכי משה כמ"ש הפוסקים שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ו אות ג' אף אם ראה דברי שה"ג הנ"ל שפיר כתב דאין חשש כיון שהכל בעיר אחת. אך לדידן דחזינן דברי הד"מ הנ"ל נראה דלא שפיר דמי למיעבד הכי לכתחלה אם לא שנאמר דאין זה חשוב זילזול אלא העדר כבוד ועוד י"ל דלא קפדינן אלא שלא יהיו היבם ויבמתו יושבים במקום אחד ואח"כ יבואו הדיינים אבל אם הדיינים קובעים מקום ויושבים שם ואח"כ יבואו היבם והיבמה לית לן בה דכל מקום שיושבים הדיינים חשוב שערה והוי הם באים אצלם ויש לעיין במוהר"י הלוי ס"י שציין בכנה"ג הגב"י אות י"ט שתקנו הקדמונים בויניציא ופדווא לחלוץ בבית היבמה מפני נשים יקרות וכו' ואין הס' מצ"א, ומן האמור היה נראה לעשות בקשת היבמה שהיא רכה בשנים ומפני הבושה שאלה אשה שיהי' החליצה בביתה. אך ירא אנכי לשנות מדעתי כיון שהמנהג פשוט כמ"ש כל המחברים ולא נהגו בימינו מנהג ותקנת וויניציא הנ"ל, לכן הוצרכתי לשאול מגדולי דורינו הי"ו ע"ז ועדין לא קבלתי תשובתם. ואין להביא ראיה מדקי"ל דחולה שאינו יכול לעמוד חולץ בישיבה ומסתמא כיון שאינו יכול לעמוד גם לא יוכל לילך אצל הדיינים לבא אצלם, דאפשר שיוליכוהו לבית הדיינים ויחלוץ ואם אי אפשר בשום אופן להוליכו אצלם חשוב כדיעבד כמ"ש מרן בפי' סד"ח סעי' ס"ד ובדיעבד אין החליצה נפסלת בכך

ומצאתי למרן החבי"ף בשו"ת חיים ושלום ח"ב סי' ק"ל דבא מעשה לפניו ביבמה אשה חשובה ובת גדולים ורוצה שתהיה החליצה בביתה והביא מ"ש בכנה"ג בשם מוהר"י הלוי הנ"ל וסיים דלא הי' רוצה לעשות מעשה מאחר דיש לחוש לדברי הרבנים המצריכים מקום מפורסם ובגובה של עיר ושוב כ' דבחצר של היבמה יש שם בהמ"ד שלומדים שם יום ולילה והוא מפורסם גם הוא בעליה שעולים שם בסולם ולכן אין קפידה ע"כ נראה דס"ל דהקדמונים שבויניציא ופדווא לא שמיעא להו כלומר לא ס"ל הא דכ' הפוסקים לחלוץ בגובהה של עיר והא ודאי קשה לומר כן דיחלוקו על מ"ש סה"ת והגמ"י בשם ספרי דיליף לה מדכתיב ועלתה יבמתו כמ"ש מרן בב"י ובפ"י ס"ח סי"ז. גם מה שנראה מדבריו דתרווייהו בעינן שיהא מקום גבוה ומפורסם הנה לשון מרן הוא צריך שיהא בגובה של עיר כלומר מקום מפורסם עיין בס"ח ס"ט ובפ"י ס"ח סי"ז, ולפי הנראה נמשך אחר מ"ש הגאון מוהר"ם בס"ח אות ט"ו דבעי תרווייהו לכתחלה עי"ש

שו"ר בתשובת רבינו מוהר"י אבן מיגאש סי' קט"ז שכתב הרב השואל שנפל מחלוקת ביניהם י"א דהחליצה לא תהיה אלא בבהכ"נ לפי שאמרו ועלתה וכו' בגובה של עיר ופי' גובה של עיר בהכ"נ וי"א שאין זה המאמר חיוב שעכ"פ תהיה בבהכ"נ וכו' גם אינו מוכרח להיות במקום המיוחד לב"ד אלא דינה מסור לממונים שעליה ואם ראו מפני כבוד האשה ללכת לבית מבני שכנותיה לחלוץ שם הכל לפי ראות עיניהם וכל מקום שקבעו לשבת שם כופין את היבם ללכת אצלם בפרט אם היא בתולה שראוי לחוש לכבודה, ומה שאמרו היבמה הולכת אחר היבם היינו אם הוא בעיר אחרת ע"כ השאלה והשיב דכן הוא האמת דמ"ש היבמה הולכת וכו' היינו בעיר אחרת אבל אם שניהם במקום אחד אין ראוי להיות מקבלים אלא בב"ד כדכתיב ועלתה וכו' דהיינו שער ב"ד. אבל לחייב הב"ד שילכו עם היבמה אצלו הוא טעות דכתיב וקראו לו וכו' ולא אמר והלכו אליו זקני עירו והענין מסור להם שיקבעו במקום שירצו חוץ מבית היבמה שאין להם לעשות זה. ולא להכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין, ומ"ש בגובה של עיר אינו חיוב בהכרח אבל אורחא דמילתא קאמר שלעולם שער ב"ד בגובה שבעיר שנא' ועלתה ועליה אינה אלא למקום גבוה ע"כ הרי מפורש דלדברי הכל אין לעשות החליצה בבית היבמה עצמה דאף דלא בעינן בדוקא מקום המיוחד לבית דין ואפשר לעשות בבית שכנותיה מ"מ בבית היבמה עצמה אי אפשר לעשות והקדמונים המתקנים בויניציא ופדווא בלי ספק שאם היו רואים דברי גדול אדונינו מוהר"י אבן מיגאש הנ"ל לא היו מתקנים כן והיו יכולים לתקן שיהא באחת מבתי השכנות כמ"ש בשו"ת הנ"ל, וקצ"ת על מרן החבי"ף דכל רז לא אניס ליה ונעלם ממנו דברי מי שגדול בתשו' הנ"ל

והנה מ"ש לעיל דמדברי השה"ג י"ל דדוקא מעיר לעיר וכו' הנה הרמ"א בד"מ ובהגה"ה רסי' קס"ו העתיק דברי השה"ג ולא כ' מעיר לעיר אלא כ' אין לדיינים לילך אחריו אלא כופין אותו וכו' ומשמע לכאורה דאף שלא מעיר לעיר הדין כן. אך י"ל דסמך אמ"ש אם הי' דר בין הנכרים וכו' דממילא מובן דהוא בעיר אחרת וע"ז קאמר אין לב"ד לילך אחריו, וראיתי להרב הלבוש כשהעתיק דין זה שינה מלשון השה"ג והרמ"א שהם כתבו אין לדיינים לילך אחריו והוא ז"ל כתב אינה צריכה להביא הדיינים לשם, משמע דמפרש מ"ש אין לדיינים וכו' ר"ל דאינו מוטל על הדיינים לילך וכו' אבל אם ירצו שפיר דמי

גם מ"ש למעלה דאם היבם חולה עושים החליצה בביתו משום דהוי כדיעבד כן ראיתי עתה בס' שער אשר הנד"מ לה"ה מוהר"א קובו בד' קכ"ח ע"א אות י"א שלפי שהנחלץ היה חולה הוצרכו לילך לביתו לחלוץ שם

שוב קבלתי תשובת הרב הגאון מוהר"ר שלמה פינסקער נר"ו וכתב דמ"ש בד"מ הנ"ל בשם שה"ג הוא בר"פ מ"ח סוף אות א' ושם מיירי כשהם בעיר אחת (האמת הוא כן ושם סיים ומיהו אם הלכו אין החליצה נפסלת בכך) והשה"ג שהבאתי אני עני פסקו הרמ"א אך השה"ג דר"פ מ"ח לא חשו להביאו מוכח דלא ס"ל כן אפילו לכתחלה, ומה שהוקשה לי ע"ד הכנה"ג מהשה"ג שהביא הד"מ כבר הק' כן בס' מצות חליצה אות כ' ודעת הרב הנ"ל נר"ו להקל לעשות בביתה מתרי טעמי חדא לפי מ"ש מרן בחו"מ בבדה"ב ס"ו סי' צ"ו בשם גאון שאף שאחז"ל אסור לשמוע דברי בע"ד בעבור מדה זו שיש תקנה גדולה לנשים יקרות עושים. וא"כ הא דכתב השה"ג לתוספות זהירות שילכו אצל הדיינים וכו' לא עדיף מהא דשמוע בין אחיכם וכו' ועוד אם הוא בענין שיש לחוש שמרוב בלבול הדעת תשתקיל מילולה ולא תוכל לקרות וגם התרת המנעל והחליצה לא תעשה בדעת צלולה כדבעי לא מבעיא שהרשות בידה לעשות במקום שאין שם החששות הנ"ל אלא אף אם תרצה לעשות בעזרת בהכ"ן או במ"א מפורסם אפ"ל דלא שבקינן לה דהיא צריכה לכוין או משום כונת הקנאה או כונת המצוה עיין בפ"ת ס"ק ל"ד ולכ"ע צריכה כונת הלב ולא גרע זה מש"ץ היורד לפני התיבה דאם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו מפני טירוף מאימת הציבור ובפרט בנדו"ד שצריכה לעשות עוד מעשה החליצה בזהירות איכות התרת הקשרים ושיהיה הכל בימין דוקא שזהו מחשבות אחרות לבד הכונה דקנין או דמצוה ודאי לא גרע מהא דאין הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ב"כ שכ' הט"ז סי' קכ"ח ס"ק י"ד דלענין עניית אמן לא סגי מה שמובטח שלא יטעה ואסור לו לענות אמן ואעפ"י שלפי דברי הט"ז הנ"ל היה לנו לחוש כן בכל חליצה ג"כ מאחר שיש לה עסקים הרבה לבד הכונה עכ"ז אין דנין אפשר משאי אפשר והא לא סגי בלא"ה כ"א שתתעסק בחליצה וקריאה וגם אין כל אחרונים מודים להט"ז לחלק בין עניית אמן לב"כ אבל עכ"פ היכא דהחששה קרובה מאד שתתבלבל מאד פשיטא דמוטל על הב"ד לעשות תקנות קבועות בזה בכדי להזהר מחליצה פסולה לכן הדין נותן כתקנת חכמי ויניציא ופאדובה וכך היא חובתינו ויפה לנו וקודם יום החליצה מכריז השמש כמ"ש בכנה"ג בהסכמת מוהריה"ל וסגי בפרסום זה ותחלוץ בביתה שתניח דעתה שתוכל לעשות הכל בכונת הלב וישוב דעת אלו תוד"ק

ואני אומר איסורא ממונא לא ילפינן והתם טעמא לחוד דכיון דכל הטעם דאסור לדיין לשמוע דברי בע"ד וכו' אינו אלא כדי שלא יכנס כזב הבע"ד ראשון בלב הדיין כי צדיק הראשון בריבו וכיון משום שהוא משום תקנתא דידה שקדו רבותינו גבי אשה יקרה כבודה בת מלך דניחא לה ליכנס בספק שמא יכניס כזביו בלב הדיין ולא להתבזות