שדי חמד דברי חכמים קעג

דהוי הערמה בדאורייתא אלא דשם הוא עושה שלא יצטרך לטרוח בטפולה ולכן במכ"ח לא שייך נמי הערמה שאם לא ימכרנו ויגיע ימי הפסח יצרך לבערו משא"כ לענין מכירת הבהמות כדי להאכילם חמץ שמצד שלא יהיו משובחים כ"כ איזה שבועות לא היה מוכרם וא"כ הוי הערמה דמוכח שמוכיח שאינו מוכרו לחלוטין ועכ"פ הכא ביי"ש דהוי רק דרבנן כמ"ש הפנ"י והאחרונים ובדרבנן מותר לכ"ע גם בהערמה. ובפרט דלא הוי הערמה כלל שכדאי לפניו למכור החמץ גם לחלוטין ולהוזיל מהמקח כיון שלא יוכל למכור זולת זה לישראלים ומה נ"מ בישראל המוכר החמץ שלא יעבור או שלא יפסיד בשהייתם מצד מיעוט הקונים שלא יקנו אלא נכרים. ומה נ"מ מה שמחזיק בלבו שהרי מ"מ הוא מוכרח למכור גם בזול ממה שיצטרך אח"כ להשהות זמן רב שלא יוכל למכור רק לנכרים ועכ"פ טוב כשיחתמו על ההרשאה והשטר מכירה דיש לסמוך ע"ז ביי"ש דהוא דרבנן עכ"ד הגאון הנ"ל נר"ו

ועם שאיני כדאי להשיב ע"ד תורה היא וללמוד אני צריך ואומר דמ"ש לחלק בין עובדא שבשו"מ לנדו"ד ככל הכתוב בדב"ק איני מבין מאי דאמר מר דהקנס היה להמשלח וכו' ושהמומר לא ישמע לנו וכו' דלפי הנראה הם שני הפכיים דאם הקנס הוא להמשלח א"כ עכ"ל דאין על המומר שום חיוב תשלומין על אשר שינה שליחות בעה"ב המשלחו וא"כ הוא למה לא ישמע לנו באם נאסור על הבעה"ב הרי לא יגיע לו שום הפסד מזה. ועוד אם הדין נותן לאסור על המשלח יש לנו לעשות את המוטל עלינו ואם המומר לא ישמע מה לנו עוד ואיך יעלה על הדעת לומר דמשום שסוף המומר למוכרו ויביא דמיו להבעה"ב שזה מותר בדיעבד (עיין לקמן אות כ"ו) נתיר את החמץ עצמו להבעה"ב ואם אין הדין נותן לאסור על הבעה"ב כמ"ש מני"ר הגאון נר"ו לקמיה דאין לקנוס את בעל החמץ כיון שלא עשה שום איסור. א"כ ממילא החמץ מותר ומה לנו לתלות במומר שישמע או לא ישמע. ובאמת מה שכתב מני"ר נר"ו דבעל החמץ אין לקונסו לפי שהוא לא עשה איסור דמשמע דהא בהא תלי אם עושה איסור אז אוסרין לו את חמצו ואם אינו עושה איסור אין אוסרין לו את חמצו במחכ"ת הרמה דבריו תמוהים דהא גזל חמץ ועבר עה"פ אומר להנגזל הרי של"ל והנגזל אינו עובר כלל כמו שמתבאר ממה שרשמתי לעיל בסי' ה' אות כ"ד ואפי"ה אסור להנגזל כמו שהסכימו רבני האחרונים (דלא כדעת הנו"ב) ושכן מפורש בדברי הרמב"ן בליקוטין עיין מה שרשמתי בזה בסי' זה לקמן אות ט"ז. ולענ"ד מ"ש השו"מ דלא שייך למקניסיה דלא ישמע לנו וכו' לא על נדונו הוא אומר אלא על נדון הט"ז והמק"ש דלהט"ז חמץ של מומר אסור (אלא שהמציא בנדונו תקנתא דחליפין עי"ש) אהא כתב דכיון דחמץ שעעה"פ אינו אלא משום קנס במומר לא קנסו כיון דלא ישמע לנו כו' (כן הבנתי בכונת השו"מ ומזה למדתי מדבריו לבעלי מקרא כיון שודאי לא ישמעו לנו אינם בקנס חכמים ומ"ש הגאון נר"ו דשייך קנס מה שלא יוכל למכור כי אם לנכרים וכו' הנה גם ע"ד השו"מ יש להשיב כן אלא שכבר נזהר ודקדק בלשונו וכ' ולא יגיע לו הפסד מזה כל כך וכו' כלומר דאף דיש בכחינו להסב עליו הפסד ע"י שנאסור לישראלים לקנות ממנו. מ"מ כיון שאין בידינו לעשות כתקנת חכמים לגמרי היינו לאסור את החמץ בהנאה לגמרי לא נטפלו כלל חז"ל לאסור לחצאין ולא היתה גזרתם על כיוצא בזה כלל. ולפי מ"ש המק"ש דהמומר לגבי נפשיה הוא כנכרי גמור הרי כ' במשל"מ פ"י מהלכות מלכים דלא מצינו בשום מקום שעשו סייגים לב"ן. ובקונטרס הכללים במערכת ג' אות סמ"ך הבאתי מ"ש בשו"ת נח"י סי' ג' דלמ"ד דחומר הספקות מדרבנן לא אסרו לב"ן ועוד הבאתי מ"ש השו"מ בשם הקצוה"ח דמה שהוא תקנתא דרבנן לא תקנו בנכרי ועוד רשמתי בזה עי"ש ואף דהשו"מ כתב שדחה סברת המקו"ש מ"מ בדבר שההיזק הוא רק להישראל משמע ליה דלא אסרו חז"ל בכה"ג ואף דבכל גזרות דרבנן לא פלוג בין שומע לגזרתם לאינו שומע מ"מ יוצא מן הכלל וההפסד הוא רק להישראל שאני) ומ"מ מה שכתבתי לסמוך על הסברא שבשו"מ משום דהקנס אינה אלא לאחרים וכו' הנה עתה ראיתי בשו"ת חת"ס סי' ק"י שהרב השואל כתב סברא זו לנד"ד והר"ב המחבר כ' ע"ז שהם דברי הבל אין ראוי להשחית בהם נייר ודיו עי"ש ועיין בשו"ת השיב משה סי' ט"ו דנדונו היה בחמץ של מומר שעבר עעה"פ ולא עלה על שפתיו לעשות סניף להיתר מחמת היות חמץ של מומר והקנס אינו אלא לאחרים וכו' ש"מ לא שמיעא ליה לחלק בזה ועיין עוד בתשו' להג' מוהרש"ק שבסו"ס נאות דשא בסי' א' בדין חמץ של מומר וכבר כתבתי לעיל בדברות ראשונות בד"ה והנה מה שכתבתי וכו' דמדברי הפרמ"ג מוכח דלא ס"ל סברת השו"מ הנ"ל עי"ש

ומה שהשיב על מה שהבאתי מהפרמ"ג יו"ד וכ' ע"ז דמה עניינו לכאן וכו' ככתוב בדב"ק הנה לפי הנראה מני"ר נר"ו הבין בכונתי שהבאתי דברי הפרמ"ג ללמוד מדבריו היתר לנדו"ד האמנם לישרי לן מר כי לא לכך נתכונתי ונהפוך הוא דרציתי ללמוד מדבריו לאסור בנד"ד דדוקא בנדון הפרמ"ג שהוא בסוג ספק חמץ הוא שיש לו תקנת המורה שהביא הפרמ"ג אבל ודאי חמץ מומר שעעה"פ אין לו שום תקנה וע"ז הוא סיום דברי ובנדון שלפנינו וכו' כלומר שאינו דומה לנדון הפרמ"ג נראה דנכון לומר וכו' כן הוא כונתי בבירור כמתבאר מדברי הנז"ל ובלי ספק המעתיק השמיט איזה דברים והא גרמא ליה למר להבין היפך ממה שהיתה כוונתי ויעוין עוד בפרמ"ג א"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ד עיין ביו"ד וכו' שהראה למ"ש ביו"ד הנ"ל ומבואר בדבריו דבודאי נעשה בפסח אסור אפילו בהפ"מ ובנדונו לא התיר אלא בהפ"מ עי"ש

ומ"ש הגאון נר"ו ע"ד הגדול שהבאתי בענין זה האמת אגיד כי בזמן ההוא לא נטפלתי לעיין בדבריו לפי שהיה צריך לי לעיין בדברי הגאונים רב"ץ ומוהראנ"ח ומבי"ט ורא"ם (ח"א) ובית הלל שהביא בדבריו ואין גם אחד מצוי אצלי כן גם עתה ספרי דבי רב הנ"ל לא שכיחי גבאי וכן הספרים שהביא הגאון נר"ו שערי דעה תפארת צבי משיבת נפש ותו"ש וכיון שאיני יכול לעיין בדב"ק בגופן שלהן איני רוצה ליטפל בזה (שאם יקשה עלי מה לא מצינא לאשתעויי ליתי ס"ת וניחזי. לדוגמא אנקוט מאי דק"ל דבדברי הגדול כתוב לאמר דבספר בית הלל הסכים לדברי הרב"ץ דהם כעכו"ם גמורים אפילו להקל ואילו מני"ר יצ"ו הביא מ"ש השערי דעה וכתב מפורש בשם הב"ה דהוכיח דלקולא לא עשאום כעכו"ם. ואם אמר כן לגבי כותים דמצינו בהדיא בש"ס דעשאום כעכו"ם. כ"ש בצדוקים וההכרח לעיין בנוף הספר לידע איזה יכשר והרי לא שכיח גבאי. ותו ק"ל דלפי מ"ש ביו"ד סי' רס"ז סמ"ז דצדוקי בזה"ז דינו ככותי קודם גזרה וקי"ל כמ"ד דכותים גרי אמת הם אם כן מסתבר ודאי דדינם כישראל וגם עליהם תחול גזרת חז"ל להחמיר דע"כ לא פשיטא ליה להרש"ך דגם להקל הרי הם כעכו"ם אלא לאחר שעשאום כעכו"ם גמורים אך כי חזינא לכהנא רבה הש"ך שם בשם רב"ץ דכתב והקראים בזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות אמינא אולי בשו"ת רב"ץ כתוב בפירוש דהקראים בזמן הזה דינם ככותים אחר שגזרו עליהם והם כעכו"ם גמורים ולדעת הש"ך אף להקל אהכי למיעל נפשאי בספיקא לא בעינא) ומה גם כי מי אנכי להכריע בין ההרים הגדולים ולרגל המלאכה אשר לפני העתקתי דב"ק ועיני הרואה תחזנה שדעת הג' מני"ר נר"ו שחמץ של במ"ק שעבר עה"פ הרי הוא כחמץ של ישראל ושצריך לפי זה להחתימם בשטר ההרשאה למכירת חמץ ושיש לסמוך ע"ז ביי"ש שהוא מדרבנן (ואני עני כבר רמזתי ע"ז במכתבי בהעתק הדברים הנז"ל דסברא זו אין לסמוך עליה אלא לעשות מזה סניף ועיין מה שכתבתי בסי' זה באות א' ועוד כתבתי בזה לקמן בסי' זה אות כ"ח) דלא כדעת האחד מגדולי הדור הנז"ל דפשיטא ליה דדין חמצן של במ"ק כדין חמץ של נכרי שעעה"פ ואפילו בחמץ גמור שלהם ובלא שום מכירה מותר לפי דעתי כנז"ל והמעיין יבחר ויקרב

רק את זה אגיד דעתי העניה דלפי דעת הגאון יוסף עינינו נר"ו דחמצן חשיב חמץ של ישראל שעבר עה"פ נלע"ד דלפי מ"ש השואל מכוזלב כי אף שחותמם בהשטר הרשאה הוא לשחוק בעיניהם כמו שכתבתי בדברות ראשונות א"כ אינו מועיל המכירה כלל והוא לפי מה שראיתי להג' מקו"ח בספרו נחלת יעקב בתשו' סי' א' שכ' בשם רב אחד להחזיק בס' התב"ש דמכירת חמץ אינה אלא הערמה ובכלל דבריו כ' ומ"ש כ"ת בכל מכירת חמץ מגלה דעתו שאין המכירה לגמרי ולשיטת השערי אפרים גילוי דעת מבטל המכירה עכ"ל לא חשידי ישראל על ככה לגלות דעתם שאין המכירה חלוטה אלא אדרבה מוכרים בלב שלם ובנפש חפצה להנצל מאיסור ומה איכפת ליה אף אם יתן הנכרי המעות יקח ואף שיודע שהישראל יחזור ויקנה ממנו אבל לא חיישי' לגלות דעתם ויכול לדרוש ברבים שאסור לג"ד ואין אנו אחראין לאסור את המותר בשביל החשודים ומי שמגלה דעתו לזה