שדי חמד דברי חכמים קכו

עיני, ומצאתי להגאון דברי אמת בקונטרס יו"ד דף קכ"א ע"א (מדפוס חדש) דהבין מדברי הרמב"ם דאין תורמין שלא מהמ"ו הוא מדאורייתא ושם סוע"ד הוק' לו למ"ד דמדאורייתא הוא אמאי לא פריך הש"ס בפ"ק דתמורה למ"ד כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הרי מוקף וכו' דבדיעבד תרומתו תרומה ותירץ במ"ש בש"ס שם (על קושית מתורם מרעה על היפה) כדרבי אלעא וכו' ופסוק זה קאי נמי על ממנו האמור בפסוק שמשם למדו דין מוקף עי"ש, הנה הג' ז"ל דק ואשכח ילפותא מקרא דבדיעבד תרומתו תרומה ולפי זה תנוח דעתנו דאין להק' על ס' התוס' ודעימיה אף אין להכריח דדעת הרמב"ם דהוא מדרבנן כמובן. ומ"מ אודיעה נאמנה כי מצאתי אילן גדול דקאי בסברת הרב אד"ר מר ניהו הגאון הרדב"ז בספר יקר תפארת ה"ד הרב צפיחת בדבש סי' כ"ה שכתב דדעת הר"מ דאיסור שלא מן המוקף מדר' והכריח זה מדבדיעבד תרומתו תרומה עי"ש הרי ממש כדעת האד"ר הנ"ל אלא שאין ס' הנ"ל מצ"א לראות מה יענה לסברת התוס' ודעימיה דאף דהוא מדאוריתא מוכרח דס"ל דבדיעבד מהני כדמוכח מברייתא דפרק הגוזל. ועוד הוכיח כן הג' דברי אמת שם מדאמרי' בעירובין דף ל"ב ניח"ל לחבר דליעביד וכו' ולא ליעביד וכו' דש"מ דמהני בדיעבד עי"ש

ויש להרגיש ע"ד הארעא דרבנן דלפי מ"ש שם דמדאמרינן בעירובין שם ניח"ל לחבר דליעביד איהו איסורא קלילא וכו' מוכח דשלא מן המוקף אינו אלא מדרבנן א"כ ע"פ מדותיו היה לו להכריח שכן הוא דעת הרמב"ם מדפסק בהל' מעשר פ"י ה"י כרבי דאמר ניח"ל לחבר וכו'. עוד יל"ד עמ"ש באד"ר שם דמשמע מדברי התוס' דרש"י ס"ל דהוא מדרבנן, ולמה ליה ממשמעות התוס' הלא לפי מ"ש מני"ר בדעת הרמב"ם כן י"ל בדעת רש"י שהרי כתב בגיטין שם דאם עשה עשוי וכיון דמחלק בין לכתחלה לדיעבד הוכיח יוכיח דס"ל דהוא מדרבנן, ועוד יל"ד דהרי הרשב"א דס"ל דהוא מדאורי' נראה דס"ל כרבי הנ"ל (דאמר ניח"ל לחבר וכו') כדמוכח ממ"ש בתשו' שהביא מרן הב"י א"ח סי' ש"ו על מי שאמרו לו שהוליכו את בתו להשתמד וכו' עי"ש א"כ ש"מ דלאו הא בהא תליא. ועיין להרב המגיה בספר משל"מ פ"ג דתרומות דגם הוא ס"ל להוכיח מסוגיא דעירובין הנ"ל דשלא מן המוקף אינו אלא מדרבנן דאי מדאוריתא מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת עי"ש וי"ל ע"ד דהא מר הוא דאמר בפ"א מהלכות יום טוב הי"ז (עיין לעיל במערכת המ"ם אות ה') דיש חילוק בין לאו שיש בו מלקות לאין בו מלקות א"כ אפילו נימא דשלא מן המוקף אסור מן התורה מ"מ כיון שאין בו מלקות לא אמרינן מ"ל איסור לאו וכו'

וראיתי בספר אפריון שלמה הנד"מ לידידי הרה"ג שו"ר יצ"ו בקונטרס לחם שלמה דף י"ח ע"ב שהביא דברי הרב אד"ר הנ"ל וכתב ע"ד דאזיל לשיטתיה שכתב במהד"ב אות רל"ב דלתרום מן הרעה על היפה הוא איסור דרבנן מדבדיעבד תרומתו תרומה והשיג עליו דודאי איסור דלתרום מהרעה על היפה הוא מדאוריתא עי"ש ובמטו מניה דמר דתלי תניא בדלא תניא ובודאי לא עלה על דעת הרב אד"ר הוא לכל חסידיו ההיא דאות רל"ב ולאו עלה סמיך אלא עמ"ש כאן בשם רבינו שמשון דבדאוריתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ אף שדבריו שבמהד"ב נרפים הם וכמ"ש מני"ר נר"ו, ועיין לקמן אות נ"ב מ"מ אין מזה סתירה לדבריו האלה (בענין שלא מהמוקף) אלא שדבריו תמוהים מטעם שכתבנו בעניותין, ותו לא מידי ועיין בענין זה להרבנים מטה אהרן דף י"ז ע"ד ואילך (שם שקו"ט לברר דעת רש"י אי ס"ל דמדאוריתא הוא וכתב שדעת רוב הפוסקים דהוא מן התורה עי"ש וכן נקיט בפשיטות הרב מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד א"ח דף י"א ע"ד) דרך המלך דף פ' ע"א נודע ביהודה מ"ת אה"ע סי' ל"ז ד"ה אמנם. ועתה בא לידי ספר עמודי אש לידידי הגאון מוהר"י אייזנשטיין יצ"ו, וראיתי שהאריך מאד בענין זה בדף ס"א ע"ד אות ג' ובדברים רבים כיון בדעתו לדעת הרב מט"א הנ"ל והדברים עתיקים וכתב שם דהתוס' בגיטין ויבמות הנ"ל וביצה י"ג ע"ב ומנחות דף נ"ד ע"ב ובכורות נ"ט ע"א ותוס' רי"ד ב"ק קט"ו וסמ"ג מ"ע קל"ג ורבינו שמשון פ"ב דתרומות מ"א וטבול יום פ"ב מ"ז והרשב"א והרמב"ם כולהו ס"ל דהוא מדאוריתא ורק הראב"ד ס"ל דהוא מדרבנן וכ"כ הריטב"א בחי' לב"מ דף ל"ח בשם מורו. ומדברי רש"י אין הכרח עיש"ב ובהשמטות לדף ס"ב ע"ב: סימן פז (מקונטרס הכללים מערכת הה"א אות ד')

פז הכאה דאסור להכות את חברו ואם הכהו עובר בלאו כמבואר בח"מ רס"י ת"ך נשאלתי באיש אחד מוחזק לירא שמים ויש לו משרת ואינו מתנהג עמו כחק לכל המשרתים לאדוניהם עצל בשליחותו דובר שקרים מכעיס ומקנטר את אדונו ומחמת אלו המדות הגרועות נמשך לאדונו כמה פעמים מיני נזק ומוכיחו תמיד במילי דשמיא להתפלל בצבור ולא ישב בסוד משחקים ובמושב לצים והוא כחרש לא ישמע בדברים לא יוסר גלגל עמו בכמה התראות ולא עלתה בידו להדריכו בדרך ישרה ובקש ממשרתו שהוא מעצמו יעזוב משרתו מעליו שלא יצטרך הוא לגרשו מעל פניו כי אז יודע קלונו לרבים וגם לזה לא הטה אזן ויושב אצלו על פי מדותיו הנ"ל ויהי היום אחר שנתמלאה סאתו כעס עליו אדונו וחרפו וגדפו והמשרת יענה עזות כדבר אחת הנבלות ולא יכול אדונו להתאפק וירם איש את ידו ויכהו מכה כל דהו ולהיותו יר"ש וחושש לו מחטאת שאול שאל האיש אם הוא בכלל מכה את חברו אלו תורף דברי הרב השואל נ"י ובתשובתי הנה הבאתי דברי הרב תה"ד בסי' רי"ח (שפסק כן הרמ"א בסי' תכ"א סי"ג) במי שאשתו מזלזלת באביה ואמה וכמה פעמים הוכיחה בדברים ולא הועיל דמותר בארץ ישראל להכותה כדי לייסרה שלא תעשה עוד דאע"ג דרבינו שמחה שהביא המרדכי בפרק המדיר החמיר מאד במכה את אשתו ועובר בלאו דפן יוסיף מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה מותר וראיה ממ"ש בב"ק ד' כ"ח ע"א בנרצע שפגע בו היובל והיה מסרהב בו רבו שיצא לחרות וחבל בו דפטור דמוקי לה רב נחמן ב"י בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא וכו' ופירש"י דרשאי לחבול לו דלא עביד דינא לנפשיה רק לשמים הא קמן דמי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו כדי להפרישו מהעבירה ואין צריך לזה ב"ד דא"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאהו לב"ד ויסרו אותו עי"ש ועוד הבאתי תו"ד הרש"ל בים ש"ש פ"ק דב"ק סי' ט' דאחר שהאריך במי שמגרש את עבדו (משרתו) מביתו ואינו חפץ בשימושו והעבד אינו רוצה לילך ומתוך כך מכהו שרשאי לעשות כן כדי לגרשו מעל פניו ולאו דוקא אם לבו נוקפו מחשש גנבה אלא אפילו בלא שום פסידא ולאו דוקא עבדו ומשרתיו אלא הה"ד איניש דעלמא שנכנס לביתו והוא שונא לו ואינו חפץ זה שבתו הבית יכול לגרשו מביתו בעל כרחו ואם אינו רוצה וחבל בו עד שמגרש אותו פטור וכו' כתב עוד דרשאי להלקות את משרתו כדי להפרישו מאיסור דעביד דינא מהב"ה והביא תו"ד רבינו התה"ד וסיים ולאו דוקא כה"ג אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהי"ת מכה אותה עד שתצא נפשה אפילו עוברת במצות בשב ואל תעשה ומ"מ אל ימהר בהכאה א"ל בתוכחה גמורה מקודם ורואה שאינה שומעת ולאו דוקא רב לעבדו ובעל לאשתו דה"ה כל בני ישראל יכול להכות חברו לאפרושי מאיסורא וכן לקמן סי' כ"ו פסק הרא"ש להדיא שמותר וכן איתא בערכין יכול לא יכנו ולא יסטרנו ע"ד תוכחה ת"ל וכו' אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה ודוקא באדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עושה והוא אדם חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכל אדם ריק יכה חברו ע"ד תוכחה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים לפי שעה מותר להכות חברו להפרישו מאיסור לפי ראות עיני הדיין ודוקא בדברים שבינו למקום אבל במה שבין אדם לחברו שאחד מכה חברו יכול להכותו כדי להציל המוכה וכו' ע"כ תוד"ק מבואר מדבריו דמשום תוכחה יכול להכות את חברו אף אם אינו משרתו אם הוא איש חשוב ומופלג וכו' וכן מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' רנ"ח (בדפוס ווארשא