פסקי הרא"ש על יבמות י:ד

בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו מי אמרינן טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא זימנין דרחמא ליה ולא דייקא ופשט רב ששת דעד אחד מהימן. איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם אלא כי קא מיבעי ליה למישרי יבמה לעלמא וא"ת ביבמה ליבם נמי אכתי מצי למיבעי במת בנך ואח"כ בעלך דומיא דמתניתין דאם יהיה העד נאמן במקום שהיא אינה נאמנת וי"ל דאין הכי נמי אלא הכי הוה מעשה דעל יבמה לעלמא בעו מיניה מרב ששת אי נמי הא נמי לא מיבעיא להו דכיון דנאמנת היא עצמה לומר מת בעלי ותתייבם ולא חיישינן שתשקר משום דרחמא ליה כ"ש שיהיה עד אחד נאמן אפי' במקום שהיא אינה נאמנת דעד אחד ודאי עדיף מינה ולא כדהוה ס"ד מעיקרא דעד אחד גריע מינה להעיד שמת בעלה ותתיבם אלא כיון דהיא מהימנא לומר מת בעלי ותתייבם אע"פ שהיא בעלת דבר כ"ש עד אחד ולא חיישינן דלמא רחמא ליה ליבם וסמכה על העד ולא דייקא וכיון דלא חיישינן להכי א"כ אפילו מת בנך ואח"כ מת בעליך דהיא לא מהימנא עד אחד נאמן. כי תיבעי לך יבמה לעלמא פירש רש"י כגון שאמר לה עד אחד מת יבמך או מת בעלך ואח"כ מת בנך וקשה לפירושו מאי קא מיבעיא ליה במת בעלך ואח"כ בנך הא איהי גופא מהימנא וכ"ש עד אחד כדקאמר הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא ועוד למאי דפרישית כיון דפשיטא ליה דעד אחד מהני ביבמה ליבם משום דהיא גופא מהימנא לומר מת בעלי ותתייבם וכ"ש עד אחד הילכך מהימן נמי העד לומר מת בנך ואח"כ מת בעלך אע"ג דהיא גופא לא מהימנא יבמה לעלמא נמי תיפשוט ליה שעד אחד נאמן לומר מת בעלך ואח"כ מת בנך כמו שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני וכיון שנאמן בזה במה שהיא נאמנת במת בעלי ה"ה נמי שיהא נאמן במת יבמך שתינשא לשוק במה שהיא אינה נאמנת הלכך נראה דלא מיבעיא ליה אלא במת יבמך אבל במת בעלך ואח"כ מת בנך פשיטא ליה דעד אחד לא מהימן אע"ג דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ואח"כ מת בני משום דלדידה יש להאמין במיגו דאי בעיא אמרה מת בעלי ושתקה ממיתת הבן והיתה מותרת לשוק משום שהיינו מעמידין הבן בחזקת קיים אבל בעד אחד ליכא מיגו דאיכא למיחש שמא שכרוהו שונאיה או הוא בעצמו רוצה לקלקלה וסבר אי מסהידנא אבעל לחודיה כי שמעה שמת גם הבן תחקור ותדע איזה מת תחלה ולא אוכל לקלקלה אבל אי מסהידנא אתרוייהו אבן ואבעל סמכא עילאי ומיקלקלה. וכתב רב אלפס ז"ל דפשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דעד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לא כל שכן וקאמרי רבוותא אע"ג דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחיותא לאו דסמכא נינהו אלא דקי"ל דעד אחד נאמן ביבמה לעלמא כדפשט רב ששת וכדפשט רבא וכן הלכתא. ונראה לי דברי תימה איך פסקו להקל דעל כרחך דחייה דרבא טובה וחזקה היא דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא ליה כ"ש שתסמוך על העד ולא דייקא ואע"ג דפשיטא להו משום דרחמא ליה לא שבקה מלמידק איכא טעמא לחלק כמו שכתוב בתוספתא שגדולה שנאת השנואות מאהבת האהובות ושכיח נמי טפי דסניא ליה מדרחמא ליה כדמוכח בסוף האשה שהלכה דף קיח:ועוד יותר קשה לה אם תפול לפניו כשהיא שונאת אותו ממה שנוח לה שתפול לפניו כשאוהבתו דאף אם תפול לפניו כשאוהבתו שמא יחלוץ לה ואפילו אם יכנסנה אינה מרווחת כל כך כי תוכל למצוא כיוצא בו או יותר טוב ממנו אבל אם תפול לפני מי ששונאתו על כרחה היא צריכה לינשא לסנויי לה או תתעגן כל ימיה אם אינו רוצה לחלוץ וכן הא דמוקי רב אחא בר מניומי מתניתין בעידי הזמה בהא אידחי מלתא דרב ששת שפיר והא דלא דחי פשיטותא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם ומוקי לה בעידי הזמה לא חשש בעל הש"ס להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמהימן אבל פשיטותא בתרייתא דחי הש"ס משום דמסתבר דלא מהימן עד אחד כי היכי דאיהי לא מהימנא לכך קשה הדבר להקל וכן במת בעלך ואח"כ מת בנך אע"ג דאיהי מהימנא עד אחד לא מהימן כדפרישית לעיל אבל מת בנך ואחר כך מת בעלך הוה פשיטא להו דעד אחד נאמן אע"ג דהיא לא מהימנא כדפרישית: