פסקי הרא"ש על נדה, הלכות מקוואות כד

(שם) ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בשעת טבילה קמטיה במים ואע"ג דתנן הקמטין ובית הסתרים אינן צריכין שיבאו בהן המים. נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן. כדרבי זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. תנן בפרק שמיני דמקואות (מ"ה) נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גבי רוקה נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאין. ואם הדיח ידיו במים טהורין. ר"ש אומר ירפה עד שיבואו בהן מים. בית הסתרים ובית הקמטין אין צריכין שיבאו בהן מים: (מקואות פ"ט מ"א) אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן הרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן. בפ' במה אשה קאמר דחכמים מודים לר' יהודה בחוטי שער: (מקואות שם מ"ב) קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה. תוספתא ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ. (שם) לפלוף שחוץ לעין גליד שחוץ למכה ורטייה שעליה ושרף היבש גילדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרין וגץ יוני. איזה טיט היון זו טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון וטיט היוצרים כמשמעו. גץ יוני אלו יתדות דרכים. וחוטי צמר וחוטי פשתן לא הוי מיעוט משום שאינו מקפיד לפי שמקפדת להסירו בשעת חפיפה וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם. קילקי פעמים נדבקים שערות האדם זה בזה מחמת רוב זיעה ושל לב ושל זקן האדם מקפיד עליו. לפלוף שבעין היינו דאמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש. ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותן משיתחיל לירוק. גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד. והיינו דאמר רמי בר חמא (נדה דף סז.) האי ריבדא דכוסולתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב. אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד: