פסקי הרא"ש על מועד קטן ג:נט

גמ' תניא חכם שמת הכל קרוביו ואפילו קרובים שאין ראויין להתאבל כהדא דר' בון דמך במועדא ולא גמל לי' ר' מנא חסדא אמרי צפוראי עד מית שנאה בתר מועד' עביד ליה יקרא עאל ואמר קדמיהון הדא דתנא חכם שמת הכל קרוביו בהנון דהוין גביה אנן לא הוין גביה וכיון דמתני' איירי במועד שמעינן דיש קריעה במועד ושמעינן נמי דעושין הבראה במועד וה"ר מאיר ז"ל מארץ האיי כתב דאין עושים הבראה בחול המועד והביא ראיה מירושלמי הלכה ט דגרסינן התם רבי תנחום דמך בחנוכה ר' חסדא דמיך בריש ירחי עבדי ליה איבריי' קריספדא דמך במועדא עבדין ליה איברייא סברין דמדעתא דרבי אמי אשכחן דלאו מדעתיה דרבי אמי ויש לדחות דה"פ שעשו הבראה ולא נמלכו בו ואפשר שאם שאלוהו לא היה מוחה ואפילו היה מוחה מאן לן דהלכתא כוותיה דטפי מסתבר דהלכתא כסוגיא דירושלמי דמוקי מתני' במועד וש"מ דהבראה שריא בחול המועד. אין קורעין ואפילו על חכם והתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה כתב הראב"ד ז"ל אפילו במועד דהא פריך אמתני' דאיירי במועד ואפילו ביום שמועה איירי ז דאי בין מיתה לקבורה אפילו על אדם כשר דלאו חכם חייב לקרוע מדקאמר הכל כקרוביו אלמא דקרוביו קורעין בחוה"מ אף ביום שמועה ודלא כה"ג שכתבו דמי שבאתה לו שמועה קרובה אסור לקרוע ואחר המועד קורע ונוהג אבילות ע"כ. וכן פסק רבינו מאיר ז"ל שמועה קרובה קורע בחול המועד והא דפליגי לעיל בשומע שמועה ברגל אם קורע לאחר הרגל אלמא לכ"ע אינו קורע ברגל התם מיירי כששמע ביו"ט ולא בחוה"מ מדקאמר ברגל ולא קאמר במועד. דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב דתניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלים לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו וגרסינן בפרק ר' אליעזר האורג דף קה: כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך א"ר ירמיה בר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו וגו' מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לקוברן ואמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדן של חכמים אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן ויעבדו העם את השם כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אמר ליה בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני שמע מינה דעל אדם כשר קורעין אפילו במועד אף אי לא קאי בשעת יציאת נשמה אלא שידע בין קבורה למיתה. לא צריכא דלאו אדם כשר ואי קאי התם בשעת יציאת נשמה מיחייב אפילו אשאר אינשי ואפילו במועד דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה הוא דומה לס"ת שנשרף דחייב לקרוע דלא קאי בשעת יציאת נשמה. והא דאמרינן חכם שמת הכל קרוביו כתב רבינו מאיר ז"ל דוקא חכם שיודעין משמועותיו שחידש אבל אם אין יודעין מחידושיו כלום וגם אינו רבו לא מיחייב לקרוע עליו ביום שמועה לאחר קבורה מדקאמר ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא ול"נ הפך דבריו משם מדקאמר ליה אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני ועוד כל יומא שמעתתיה וכו' וה"פ ועוד אפילו אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא והרי הוא רב שלנו כדאמר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג.) תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה ופרש"י קורעים זה על זה כדין רבו שאינו מאחה לעולם דכל יומא שמעתתיה דהדדי בפומייהו שאלו לענין קריעה עצמה אין חילוק בין חכם לרבו מובהק א"כ משמע דחכם לא בעינן דניהוי שמעתתיה בפומיה. ירושלמי הלכה ז כשם שקורעים על החכמים כך קורעים על תלמידיהם איזהו ת"ח אמר חזקיה כל ששונה הלכות ועד תורה א"ל רב אסי הדא דתימא בראשונה עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו משום משנתו תניא כל ששואלין אותו והוא משיב אמר רבי אושעיא כגון אנן דרבנן משגיחין עלינו ואנן מתיבין להו א"ר אבא בר ממל כל שיודע לבאר משנתו ואנן אפילו רבנין לא חכימין מבארה מתני' ובגמרא דידן בפרק ואלו קשרים (שבת דף קיד.) א"ר יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה כתב הרמב"ן ז"ל וכן לענין קריעה וכך מצינו בתשובה אמר ה"ר משה איזה ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר אפילו במסכת כלה והא דאמרינן בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כתב רבינו מאיר ששמע בשם ה"ר יונה ז"ל דה"מ באדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע אלא אדרבה יש לשמוח כדכתיב באבוד רשעים רנה וכתב דלא נהירא ליה דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה:) למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע ופרש"י התם ואף נשמתו של ישראל דומה לו שאין לך ריק שבהן שאין בו תורה ומצות אלא נראה לי שחייב לקרוע על הכל בשעת יציאת נשמה לבד ממומר לע"ז שכל המודה בה כופר בכל התורה כולה או אם הוא עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס הרי זה כעובד ע"ז דקי"ל בפרק בתרא דהוריות דף יא. דמומר דאוכל נבילות להכעיס עבריין הוא והיינו דתניא במסכת שמחות פ"ב ה"י הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין בו בכל דבר אחיהם וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא והא קרא מייתי ליה בפרק כל כתבי הקדש דף קטז. גבי מינים ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) נמי תני יכול פירשו אבותיו מדרכי צבור תלמוד לומר בעמיו בעושה מעשה עמיו ומייתי התם על אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו ועל עיר הנדחת שהן עובדי ע"ז ומשמע נמי שפירשו אבותיו מדרכי צבור איירי בכה"ג ומסיק דלא שנא מת מתוך רשעו ול"ש נהרג מתוך רשעו כיון שנהרג מתוך בית דין דבדין מיקטל לא ה"ל כפרה בשעת קבורה עד דחזי צערא דקיברא פורתא ואבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל והואיל ונידחו נידחו וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובים מתאבלין אלא אוננין דאין אנינות אלא בלב והרוגי ב"ד הוו נמי כמו להכעיס כיון שמוסרים עצמם למיתה כשמתרין בהן ואומר על מנת כן אני עושה דאי לאו עבדין אלא לתיאבון מה להו למימר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהן ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה ואהא מייתי לה בפרק נגמר הדין אחד דיני ממונות דף לז: ושמא תאמר מה לנו לחוב בדמו של זה הרי כבר נאמר באבוד רשעים רנה אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון או שמניח לקיים מצוה אחת בשביל הטורח על כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו כופר ואינו עושה להכעיס דכתיב והנה המלך בוכה ומתאבל על אבשלום אע"פ שעשה כמה עבירות ומרד באביו ובמלכות בית דוד ובא על פילגשי אביו אלא כיון שלא עשה להכעיס אלא מתאוה היה למלוך ראוי להתאבל עליו ע"כ. ועוד כתב רבינו מאיר לא ידענא מהו נקרא אדם כשר ונראה לי כיון דלא סנו ליה שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא ביטל שום מצוה אלא שאין גדול בתורה הוא נקרא כשר. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה פירש הראב"ד ז"ל שלא היו שם בשעת מיתה וקבורה אלא אח"כ באו ולא קרעו עליו דאמרו לא גמרינן מיניה וקשיא לן אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא הכל קורעין על אדם כשר ואפילו בחולו של מועד וי"ל ה"מ הני העומדין שם בין מיתה לקבורה ואי לא לא מיחייבי והם היו סוברים דחכם דינו כאדם כשר ותו לא אא"כ היה רבו אז בין בפניו בין שלא בפניו קורע ביום שמועה אפילו במועד א"ל אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו ואי תקשי לך הך ירושלמי שהבאתי לעיל סימן נח ואמר קדמיהון הא דתניא חכם שמת הכל כקרוביו באינון דהוו גביה אנן לא הוינן גביה אפשר לומר ההיא לאו בקריעה איירי אלא בהספד וקי"ל דאין מספידין במועד אלא בפניו. ועוד הא שמעתתיה כל יומא בפומין סבור מינה מה דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אע"פ שהוא בתוך ז' שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו חכם כל זמן שעוסקין בהספדו והוא תוך שבעה או לפי מה שהוא ההספד והא דתניא באבל רבתי פ"ט חכם שמת כל שעומדין בשעת מיתתו קורעין עליו ושאינן עומדין בשעת מיתתו אין קורעין עליו נראה דשיבוש הוא ואדם כשר שמת צריך להיות: גרסינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג.) תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה פרש"י דקורעין זה על זה כדין רבו שאין מאחין לעולם דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו דאילו בקריעה עצמה אין חילוק בין חכם לרבו מובהק מסקנא דמלתא בשעת יציאת נשמה על כל המתים חייב לקרוע ואפילו במועד אם לא יהיה עובד ע"ז או עובר על אחת מכל המצות להכעיס שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול שום מצוה ולא סנו שומעניה חייב לקרוע בין מיתה לקבורה ואפילו במועד על חכם ועל תלמיד חכם חייב לקרוע ואפילו בעיר אחרת בהשמועה קרובה ואפילו במועד על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת וכגון חכמים שלומדים שמועות זה מזה בשעת שמועה חייב לקרוע ואינה מאחה והקרובים כל המתאבלים עליו חייב לקרוע: