פסקי הרא"ש על מגילה ד:א

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחין תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו רחובה וכן במותריהם:

גמ' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם ב"ר יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה ורבי מנחם ברבי יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללין בו בתעניות (ובמעמדות) ורבנן ההוא אקראי בעלמא הוא: בית הכנסת לוקחין תיבה. א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא להו דרבים ולא מצו מזבני לה ואפי' הוה ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייעו להם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפי' הכי כיון דמעלמא קאתו לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם אבל בי כנישתא דמתא מחסיא אע"פ שקדושה היא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וההיא בית הכנסת של טרסיים הכי פירושו בי כנישתא זוטא הואי ולא היו נכנסין בה אלא אותן בעלי אומניות והא דקאמרי' בירושלמי (ה"א) הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה פירוש יש לו זכייה בה ואפי' הסכימו כל הרגילים ליכנס לזאת העיר למוכרה שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה.. ירושל' עד כאן כשבנייה לשם בית הכנסת בנייה לשם חצר והקדישה מהו נשמעיניה מן הדא קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בית הכנסת הדא אמרי' בנייה לשם חצר והקדישה קדשה אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש נשמעין מן הדא העושה תיבה ומטפחות לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ספר אינם קדושים אלא משעת תשמיש זו שבנייה לשם חצר לא כל שכן. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו לה אי בעי מצינא מזדבנינא לה. אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למישתי ביה שיכרא שפיר דמי בבית הכנסת של כפרים איירי אבל של כרכיס לא מהני מידי טובי העיר למוכרו ואכל הני דמתניתין קאי הלכך יחיד שמכר ס"ת שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. אפי' למישתי בהו שיכרא פירש רש"י בדמים והדין עמו משום דבהכי איירי מתניתין כדקתני לוקחין בדמיו ומיהו הוא הדין בבית הכנסת יכול הלוקח לעשות בה כל צורכו אפי' ארבעה דברים שאסרו חכמים דכולה מתניתין איירי בשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי בני העיר וכן ההיא תלא דבי כנישתא רצה לקנות לזורעו ואמר ליה רב אשי שלא יוכל לזרוע בו אם לא יקנה אותה מז' טובי העיר במעמד בני העיר אבל אחר שיקנה אותו יוכל לזורעו וזריעה תשמיש של גנאי דהא בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשוין ובחורבנם מותר להשתמש בהן כל תשמיש שאינו של גנאי כמו שנפרש לקמן (סי' ז) רבינא הוה ליה ההיא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי (בני) העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא גרסי' בפרק השותפין (בבא בתרא דף ג:) הני מילי דלא חזא ביה תיוהא אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני לה (לאלתר) כי הא דרב אשי חזא תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתרה ובניה ועייל לפוריא להתם ולא אפיק עד דתקין ליה שופכי אמר רבא הך בי כנישתא חלופה וזבונה שריא וחיילא קדושה אדמיה והיא יוצאה לחולין אוגרה או משכונה אסור מ"ט בקדושתיה קיימא כדמעיקרא לבני נמי חלפינהו וזבינא שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ כגון אורג בגד למת דחזיא לאישתמושי בה אבל הני כטווי לאריג דמיין וליכא למ"ד הזמנה מלתא היא מתנה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העור פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר אמר במאי תפקע בו קדושתיה ומאן דשרי אמר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה הדר הויא לה מתנה כזביני: