פסקי הרא"ש על מגילה ג:ד

ותשעה באב ותענית צבור קורין שלשה דתניא זה הכלל כל שיש בה ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב דרוב תענית צבור מותרין במלאכה דאין איסור מלאכה בתענית צבור אלא אמצעיות ואחרונות שגוזרין על הגשמים וכן ט"ב אין איסור אלא במקום שנהגו הלכך בשביל ביטול מלאכה לעם אין קורין אלא שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים ומועד קורין ד' דבר"ח אין הנשים עושות מלאכה כדאיתא בירושלמי (פ"ק דתענית ה"ו) הני נשי דלא עבדי עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא ומתרגום יהונתן (שמואל א כ׳:י״ט) משמע שהיו פורשים ממלאכה בראש חדש שהרי תירגם אשר נסתרת שם ביום המעשה דאיטמרית תמן ביומא דחולא ובראש חדש הוי קאי וקרי יום שאינו ר"ח יום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא. א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך ואמר רב חייא בר רב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי על אנפייהו דמצלי אצלויי. משמע מתוך דברי האלפסי שחיבר אלו המימרות יחד דס"ל דהא דמצלי אצלויי היינו משום ההיא דר' אלעזר דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ואין הטעם כן דהא הטעם דמייתי לה בשמעתין ובפרק אין עומדין (ברכות דף לד:) בתר הך ברייתא דקידה על אפים השתחואה זו פשוט ידים ורגלים ומשמע דאתא רב חייא בריה דרב הונא לאשמועינן אע"ג דמן התורה אין השתחואה אסורה על הרצפה אלא בפשוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פשוט ידים ורגלים ולהכי הוו מצלי אביי ורבא וכן כתבו בשם רב האי גאון דטעמא דמצלי אצלויי שלא יהא נראה כמשתחוה והאי דר"א מפרש בירושלמי (פ"ב דתענית ה"ו) דוקא כשהוא מתפלל בפני הצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכא דמתפלל על הצבור בצבור כסיפא ליה מלתא שמהרהרין עליו שאינו הגון ואינו ראוי ליענות: זה הכלל כל שיש בו מוסף ואין י"ט וכו' הכלל סימנא בעלמא הוא דלא תימא י"ט ומועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא בר"ח ובחולו של מועד איכא קרבן מוסף ד' בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביוה"כ דענוש כרת ששה בשבת דאיסור סקילה שבעה: