פסקי הרא"ש על חולין ח:ד

ואסור להעלותם עם הגבינה על השלחן וכו'. אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. דאי סלקא דעתך דרבנן השתא אכילה גופה גזרה ואנן נגזור העלאה אטו אכילה. ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן. הך מתניתין לא מיתנייא הכי כדמייתי לה הש"ס דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בחוצה לארץ ודרך הש"ס לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכן הצעה של משנה חלה פ"ד שלש ארצות לחלה. מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת. מכזיב עד הנהר ועד אמנון שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור. של כהן אין לה שיעור. לפי שהמקום מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה. לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מדברי תורה צריך להפריש כשיעור חלה. ושל כהן שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור. מנהר ועד אמנון מלפנים שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת. ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת. ושתיהם מדברי סופרים וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות. ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן. וטבול יום אוכלה פירוש טבול יום דקרי. אע"פ שטומאה יוצא עליו מגופו הקלו חכמים באותה חלה שנייה שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. רבי יוסי מקיל טפי וקאמר דאף טבילה אינו צריך. ואסורה לזבים וכו'. וקאמרינן בירושלמי לרבי יהודה נצרכה וטעות סופר הוא אלא הכי גרסינן לרבי יוסי נצרכה. ואע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה. דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה. אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרו טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצא מגופו. דאין לחלק אחר שטבל בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל. וטומאה שאינה יוצאה מגופו שרי לרבנן כמו בעל קרי לרבי יוסי. דאי מצרכי טבילה בטומאת מת תקשי להו כדמקשי' בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז:) וכי הזאה יש לנו. ואע"פ שכהנים מוזהרים על טומאת מת מכל מקום אי אפשר להם ליזהר מחרב הרי הוא כחלל ואפילו על ידי אהל ואם הכניסו לאהל אחר טמא כל אשר בבית כדאמרינן בנזיר בפרק כהן גדול (נזיר דף נג:) וגם אין צריכין ליזהר דאין הנזיר מגלח על טומאת חרב הרי הוא כחלל כדמוכח בריש תוספתא דאהלות ועל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. הילכך אי איפשר להזהר מטומאת מת וגם צריך לטמא לקרוביו. ולמה תקנו חלה שנייה לכהן אם אי אפשר לאוכלה הילכך שרי לכל הטומאות שאינם יוצאות עליו מגופו אף בלא טבילה. וההיא דטבול יום אוכלה בבעל קרי ועלה קאי רבי יוסי. ולרבנן הוא הדין טבול יום דזב וזבה. הרי פירשתי דין שלש חלות השנויות במשנתינו דמסכת חלה. וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר דגרסינן בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) אמר רבינא הילכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדיא ליה בתנורא. והדר מפרשה לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן גדול. נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין צריך להפריש חלה אחריתי. ובחלה שלישית דמתניתין אע"פ שגם היא בחוצה לארץ צריך לעולם להפריש שתי חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל טמאה גזרו טומאה עליה שלא לאוכלה כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה. וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מארץ ישראל כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מיתחזיא כחלת ארץ ישראל. ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ואמר שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת. ונראה דהוא הדין נמי דשרינן לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו ומסתבר שלא להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לארץ ישראל. וכן כתב בעל הלכות אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. וא"ת אמאי קאמר נותנה לקטן כיון דשריא אפילו לגדול שטבל לקריו. ואי משום טורח דטבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול תרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חוצה לארץ ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא שקלא ליה בריש מפה אלמא דבר מועט הוא. וכמו שהקלו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותן הסמוכין לארץ. כך הקילו בשנייה להתיר גם לזבים ולזבות ולנדות וליולדות דלא מפליג התם בכהן גדול המותר בחלת שנייה בשום טומאה ואע"ג דהחמירו בחלה שנייה של הסמוכין לארץ ישראל לאוסרה לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי השנייה קבוע בסמוכין להפרישה לעולם וברחוקים אין צריך להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקלו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים. ותימה הוא האידנא שברוב מקומות אין מפרישין חלה שנייה אף כששורפין הראשונה וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ ישראל כי היה להם אפר פרה. כדאמרינן נדה דף ו: חבריא מדכן בגלילא ולכך הצריכו גם בחוץ לארץ להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחוץ לארץ א"צ להפריש חלת כהן. וכן כתב בעל הלכות וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה וכל שכן בחוץ לארץ. ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להפך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש ויהיו סבורים שאינו דין שתאכל שום חלה. אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת ארץ ישראל דמדאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה דלא גזרינן העלאה אטו אכילה אלא בחלת חוצה לארץ משום דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי נמי ומיכל בשר וגבינה הכי נמי דגזרינן: