פסקי הרא"ש על חולין ג:ז

והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב נמי לא אסרה. וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה. והכתיב ולא בא בפי בשר פיגול. שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. הני מילי מילתא דתליא בסברא. רבה בב"ח אגמריה סמיך. והשתא לא צריכנא לשנויא קמא דקאמר רב נמי לא אסרה דאי נמי דאסרה רב יכול רבה בב"ח להתיר כיון דאגמריה סמיך דהא דאמר חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר היינו מסברת עצמו. אבל אי גמיר מרביה מצי להתיר כדאמרינן לקמן (חולין דף מט.) ההיא מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא רב הונא בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר אתו לקמיה דרב הונא אמר זילו שקילו גלימא דטרופאי ואמר נמי בפרק שני דנדה דף כו: ילתא אייתי דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה. לקמיה דרב יצחק ודכי לה. ופריך היכי מצי למיעבד הכי ומשני אגמריה סמך: