פסקי הרא"ש על חולין ג:ס

ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחר שהוא טהור. יכול הוא לאכלו באתה מדינה כשהוא שם אפילו דעתו לחזור. ואין כאן משום חומרי מקום שיצא משם. שהרי מה שאין אכלין אותו במדינתו אינו בשביל שהן אמרים שאסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם. וגם איסור לא הורו להם בו. ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם בו היתר בג ראוי לסמוך על קבלתם ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר בו אסור. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל כתב קבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחרטומו רחב או שכף רגלו רחבה כשל אוז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר. וראי לאכלו אם ימצאו שלש סימנים בגופות ואין לחוש שמא דורס. תניא רבי אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאים מרובים על הטהורים לפיכך מנה הכתוב בטהורין. ועופות טהורין מרובין על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאין. למאי נפקא מינה לכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משוס רבי מאר לעולם ישנה אדם לתלמיד דרך קצרה. אמר רב נחמן עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי רבי. ואמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן ורבו שאמרו רבו צייד: