פסקי הרא"ש על חולין ג:ד

אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא. מ"ש מספק דרוסה פרש"י מ"ש מספק דרוסה דמשום דעל אריא בינייהו חיישינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב משהו לא מינכר בעור חיצון של וושט רש"י לטעמיה שפירש לעיל בפ"ב דאפילו נקב לא מינכר ביה. ולמאי דפרישית דדוקא אדמומית של הארס אינו ניכר עליו אבל נקב מינכר. ביה פריך הכי מ"ש מספק דרוסה דמצרכינן בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע דאפילו בדיקה לא בעיא. ולפירוש רש"י קשה דניקב זה בלא זה היכי משכחת לה. דאם נקב מבפנים יש לנו לחוש שמא נקב גם החיצון כדאמר בקוץ למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי שמא הבריא. ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד. אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב ואין לו בדיקה. וי"ל דמשכחת לה כגון שניקב ע"י חולי ורואין שלא שלט החולי כלל בחיצון. קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולקמן (חולין דף נג:) פסקינן דחוששין לספק דרוסה הילכך פסק רב אלפס ז"ל דאם ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. ורבינו אליעזר בר נתן זקיני פסק כעולא. והביא ראיה ממחט שנמצאת בעובי בית בכוסות בצד אחד כשירה לקמן (חולין דף מט.) ולא חיישינן שמא הבריא. והא דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כדמפרש לקמן וגם שכיחא. ומשום הכי מפקינן ליה מחזקת היתר כמו שפירשו התוס'. והגמרא דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחלק דלא תקשה לן ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. ואפשר דרב אלפס ז"ל היה מחלק משום דעובי בית הכוסות הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתברא כדברי ה"ר אליעזר דמשום עובי כל דהו אין לחלק: