פסקי הרא"ש על חולין ג:יד

ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה. איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע חזותא פרש"י דווקא הני גווני דלא מיטרפין כגון אדומה ירוקה. ואם תאמר אוכמי אוכמי אמאי כשירה הא אמרינן לקמן כדיותא טריפה. ותירץ ר"ת ז"ל דהא דאמרינן כדיותא טריפה היינו ברובה וכן עשה מעשה והכשיר במקצת משום דהדרא בריא. וכ"כ הראב"ד ז"ל המראות הפוסלות בריאה דוקא בכולה אבל במקצתה הדרא בריא והביא ראיה מדנקט ריאה שיבשה מקצתה ולא קאמר ריאה שיבשה סתם מכלל דבשאר מיני טרפות שהזכירו בסתם ולא אמר מקצתה עד שיפשוט בכולו. ואין נראה לר"י דכיון דאמר דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דליקוי הוא דכל לקותא חשוב כאילו נקבה. וכן מוכח מדבעי לפלוגי לעיל בהאדימה בין כולה למקצתה ומסיק דלא שנא מכלל דכל מיני מראות אי הוי לקותא בכולה הוא הדין במקצתה והא דקאמר ריאה שיבשה במקצתה. משום דבכולה קודם היובש היא פסולה כגון בצימוק דהיינו אדומה חרותא: אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי אם יש בריאה שתי בועות ואחת נקובה אין אומרים ינקבו גם השנית ואם הם דומות כשירה. לפי שאין היכר בנקבי הבועות כמו בנקבי הריאה. אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. לפי שהסירכא באה מחמת נקב. שמחמת שהריאה שואבת כל מיני משקה נקרש המשקה בתוכה ונעשה עב ויצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום. ואע"פ שעולה בנפיחה ואינה מוציאה רוח הא אמרינן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. שסופו ליסתר. והני מילי שלא כסדרן פירש רש"י כגון שנדבקו שתים החיצונים ממעל לאמצעית או מתחתיה משמע מדבריו שאם נסרכה מן החתוך לגבי חבירתה שאצלה או מגב לגב חבירתה לא מיטרפא ולא נהירא דמשמע דלא מכשר אלא כסדרן ממש במקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל מחיתוך על גב חבירתה או מגב לגב חבירתה או מחוד של אונא לחוד של אונא שאצלה טריפה דלא רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרק. ובערוך בערך איני כתב בשם רבינו חננאל. קבלה רב מפי רב אפילו סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מתפרקי מהדדי טריפה. וכל שכן אם דבוקות זו על זו דודאי טריפה. ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא אונא סריכא על גבי חבירתה היא רביתייהו ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רביתייהו. ורב האי הכשיר ג"כ תרי אוני היכא דסריכי ועיקרן מתפרקי. וכן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה והכי נהגינן אבל מגב לגב ומחתוך לגב ומחודה של אונא לחודה של אונא שאצלה מחוץ לחתוך טריפה. דאין כשר אלא מחתוך לחתוך כסדרן. אבל כסדרן היינו רביתייהו וכשירה. פירש רש"י וזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל שלא כסדרן הקרום מתפרק. וא"ת כיון דאין סירכא באה בלא נקב כדפרישית וכן מוכח נמי לקמן (חולין דף מח.) גבי רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאמר אבל הכא אי האי אינקיב טריפה אי האי אינקיב טריפה אלמא אין סירכא באה אם לא שניקב תחלה. א"כ מאי נפקא מינה במה שהקרום סותם את הנקב הא אמרינן דף מז: דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. וי"ל דהא דאמרינן דאינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן. ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק ואע"ג דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה. לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו. אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. וכיוצא בזה נמצא בתשובת הגאונים. פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמעט עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם ח"ו לא כך אני מתיר אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאיליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. ויש מן הגדולים שאומרים דהא דמכשירין כסדרן דהיינו דוקא ע"י נפיחה. ומדקדקין מהא דקאמר גבי שלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה. ורב האי גאון ז"ל כתב דלא בעינן בדיקה וכן מוכיח הלשון דקאמר היינו רביתייהו. והא דקאמר לית להו בדיקותא כתב הרמב"ן ז"ל דדרך פירוש הוא וטעמא יהיב למילתיה משום דסירכא לא מחמת עצמה היא באה אלא מחמת נקב ומשום הכי קאמר דלית להו בדיקותא אם יש בו נקב אם לאו דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב ואין האחת מגינה על חבירתה באינה רובצת זו על זו. ואונא הסרוכה לאומא שאצלה שאוסרים. וטעמא לפי שיש נקב ולא מצינו שהותר אלא כסדרן באוני אבל באומא לא. משום דטעמא דאוני משום שעומדות במצר החזה ומתחממות והדרן בריא כדאמר בריאה הסמוכה לדופן באוני כשירה אבל באומא לא ורבינו יעקב בר יקר התיר לפי שלא מצינו אומא בגמרא. ורבא לא פירש טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרינן לעיל דלא שליט בה אוירא. אלא פירש טעמו משום דהיינו רביתייהו דגדילות זו עם זו ואינן מתפרקות זו מזו הילכך לא שנא אוני ולא שנא אומא. ורבא דנקט אוני משום עיקר מילתיה דאשמועינן שלא כסדרן טרפה. משום דחזינן דכי סריכן אוני לדופן כשירה וס"ד אמינא הוא הדין אי סריכי להדדי. קמ"ל רבא דלא דמי. דהתם שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנה אבל נסרכה זו לזו שלא כסדרן מתפרקות הן דאמצעית מפרקתן ולא אמר דוחק הדופן מעמידתן שלא יתפרקו. אבל אונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריך לאורויי לן דכיון דברוחב החלל הן עומדות ומי יחזיקם שלא יתפרקו. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה. דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. ור"ת ז"ל היה אוסר אונא הסרוכה באומא ואמר דאע"פ שלא מצינו שום אומא בגמרא מ"מ גם אין שם אונא עליה אלא שם ריאה. כדאמרינן חמשא אוני אית ליה לריאה ואי איתא שבע מיבעי ליה וקראוה הראשונים אומא שהיא עיקר הריאה כמו אם שהאונות יונקות ממנה ובאונות דוקא התיר רבא לפי שעומדות במצר החזה. ונהגו העולם להתיר וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל בשם הגאון ז"ל. ואמר רבא הני תרי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא דגמירי דמחמת נקב שהיה בריאה עלו סמוכין זה לזה. והוא שאין ביניהן היכר בשר חדא ומתחזיין כתרתי מייתינן סילוא ובזעינן לה אי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לא תרתי אינון וטריפה: