פסקי הרא"ש על חולין ב:ח

מתני' היה שוחט והתיז שני ראשין כאחד אם יש בסכין כמלא צואר אחד כשירה. פירוש כמלא צואר חוץ לשני צוארין. אבל אם אין בסכין אלא מלא שני צוארין. אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשירה. דבהולכת שחיטה היה מלא שני צוארין ואם לבדה היתה כשירה ולא נפסלת בשחיטת אותה ואת חבירתה. ואם בהבאה שחט החיצונה כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל אם הביא והוליך אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל כשר:

גמ' אמר רב מנשיא ובאיזמל שאין לו קרנים. ודוקא איזמל . אבל מחט דאושכפי לא אע"ג דרחב קצת. מנא ה"מ דבעינן שישחוט בהולכה או בהבאה. תני דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך. וכן הוא אומר זהב שחוט. ואומר חץ שחוט לשונם. רבא הוה בדיק להו גירי לר' יונה בר תחליפא ושחיט בהו עופא בהדי דפרח. ודילמא עבד חלדה בר דחזינן גדפי דמפרמי מאבראי. והא בעי כיסוי ובעינא עפר תיחוח מלמטה ולמעלה. דמזמן ליה עפרא דכולא פקתא. פי' היה כותש עפר הבקעה ועושה אותו תיחוח. פי' אחר פירש רש"י מזמין אותה בפה ולא נתברר זימון זה מה צריך אם היה כבר עפר תיחוח

מתני' נפלה הסכין ושחטה ואף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:

גמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה אלא שנתכוין להפילה קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שנתכוין להפילה וע"י אותה נפילה שחטה. אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר"נ דלא בעי כוונה כלל בחולין מדגלי רחמנא דמתעסק פוסל בקדשים. ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת. ומיהו בלא כוונת שום דבר אי אפשר מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוין לשום דבר מעשה. ובענין אחר לא מיקרי כח גברא. ואע"ג דתנינא חדא זימנא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אלמא לא בעינן כוונה לשחיטה. איצטריך הכא לאשמועינן. דאי אשמועינן התם גבי חרש שוטה וקטן ה"א התם דמכוין לשם חתיכה בעלמא אבל הפילה דלא מיכוין לשם חתיכה אימא לא. ואי אשמועינן הכא ה"א משום דקאתי מכח בן דעת. אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא. קמ"ל :