פסקי הרא"ש על חולין ב:ג

השוחט אחד בעוף. איתמר רב נחמן אמר. או וושט או קנה. אחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד והלכתא כרב נחמן דאמר וושט או קנה דההוא בר אווזא דהוה בי רבא דנפקואתא כי ממסמס קועיה דמא. אמר רבא היכי נעביד נישחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט. ניבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר נהפכיה לוושט וליבדקיה. פירש רש"י דהך בדיקה הואי לידע אם נקב הוושט או נפסק הקנה. אבל משום ספק דרוסה לא הוה צריך למיבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. וא"ת הא דאמרינן התם ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי אזל לבי קני אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב אשי לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק דרוסה ספק קניא אימור קניא מחייה. והשתא מאי נ"מ במה שאנו תולין בקניא והלא בין כך ובין כך בעי בדיקה וי"ל דנפקא מינה דלא בעי בדיקה אלא היכא דממסמס דמא. ואי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא בסימנין. א"נ לענין ספק דרוסה אפילו האדימה גרגרת משהו טריפה דזיהרא מיקלא קלי. וריב"א פירש היכא דתלינן בקניא או בכלבא לא בעינן בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה ובשמעתין איירי בספק דרוסה כגון שראו חתול רודף אחריו. והשתא ניחא דקאמר עלה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים משום דיש לוושט שני עורות חיצון אדום ופנימי לבן ואין אדמומית הדריסה ניכר באדום. אבל אם ניקב ניכר בחיצון כמו בלבן. וכן משמע באלו טריפות דף מג דאמר רבא רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה: רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד. ואם לא שחט הוורידין היה דם נשאר בתוכן ומחמת ריבוי הדם שבתוכן אין האור מספיק לשואבו ולהוציאו כולו. ולא הוי כדם האיברים שלא פירש. לפי שבעת השחיטה הדם מקלח ומזנק דרך מקום השחיטה ונעקר ונזדעזע ממקומו כל דם הנפש לצאת. וכשלא נחתכו הוורידין נשאר הדם בהם וגם מתפשט לבשר שסביב הוורידין ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי כל זמן שהעוף שלם. אבל ע"י חתיכה ומליחה יוצא הדם. ואפי' לקדירה שפיר דמי. דכוותיה אמרינן לקמן (חולין דף לג:) הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואפילו לאכול ממנו באומצא צריך מליחה לפי שהדם נבהל לצאת ולא יצא והוה ליה כדם האיברים שפירש ועל ידי מליחה יוצא ורבינו אפרים ז"ל כתב שמעינן מיהא דלא שרו רבנן למיעבדיה לעוף כולו בלא נתוח אלא צלי כדאמרינן הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל לבשל בעי ניתוח ואעדויי מזריקי דדמא. א"נ לחתכינהו שפיר. ושמעינן מינה דכי לא בעיא בבהמה חתיכת וורידין משום דמנתח ליה אבר אבר ה"מ לצלי. אבל לבשל לא סגי עד דמנקב להו לוורידין בשעת שחיטה וכן הילכתא. אע"ג דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה בוורידין. כיון דמשכחת ליה ברכות דף ח: לריב"ל דאמר ליה לבריה הזהרו בוורידין כר' יהודה שמעינן מינה דכרבי יהודה ס"ל ואיסורא דאורייתא הוא. ואין דבריו מחוורין דא"כ גם בבהמה צריך שחיטת וורידין אלא ודאי לא מצריך ר' יהודה שחיטת וורידין אלא בעוף אפילו אם רוצה לחותכו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאחת אבל בבהמה שאין דרך לצלותה כאחת לא בעי חתיכת וורידין כלל אבל גדיים וטלאים אם צולה אותן שלימים צריך שחיטת וורידין. ואם לא שחטן ולא חתך הוורידין והבשר הסמוך להם וצלאן שלימים אסורין. מיהו בכדי נטילת מקום סביב הוורידין שרי שאין הדם מפעפע בכולה. ומה שכתב דבעינן אעדויי מזריקי לבשל או לחתכינהו ליתא. דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכי חתיכה אלא דידא ודלועא לקמן בפרק גיד הנשה (חולין דף צג.) אבל גידי צואר בהמה דמנתח ליה אבר אבר לא בעי מידי טפי משאר בשר. אלא דוקא בנצלה העוף כולו כאחד צריך שחיטת וורידין או לנקבן בשעת שהבשר חם או שיחתכו הבשר שסביבותיהן. תניא כוותיה דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואין צ"ל בבהמה. ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ושני וורידין: