פסקי הרא"ש על חולין א:כד

ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה אפילו כולן מסוכסכת ושאין בה אלא פגימה אחת. אוגרת פסולה. מסוכסכת כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. היכי דמי אוגרת היכי דמי מסוכסכת. אוגרת משתי רוחות. מסוכסכת מרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת. מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש. פירוש חותך עור ובשר. ומורשא בתרא בזע פוגע בסימן וקורע. מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בתרא בזע. דכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין שהוא יורד ממנו שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה נדון כמגירה ואפילו כולן מסוכסכות. מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכנת ובטובא לא מפליג משמע דאפילו כל עוקציהן מצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא בירידתו נמי קורע. דקאי ארישא דסכינא. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא. אמר רבא שלש מדות בסכין. אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. א"ל רב הונא בריה דרב נחומי לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשירה. לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ודקיימא נמי ארישא דסכינא כדשני הש"ס לעיל. ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמר רבא שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה. ולא כתב דקיימא ארישא דסכינא ומשמע שאין רוצה לומר שהעוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא ואפילו עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר. וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשירה ומיהו אף לפירוש זה היה צריך שיביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ צריך לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך. ופירוש רש"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתין שהעוקץ קורע אף דרך ירידתו והרמב"ם ז"ל כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש שם פגם וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה תרגיש שיש שם פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה. ודבריו נכוחין שאם עוקץ הפגימה היה לצד הראש וכשהוליך אצבעו עליה לא הרגיש בפגימה כלל דבר ידוע הוא כמו שלא הרגיש בה באצבעו כך לא תקרע בסימן. אבל דעת רחוקה הוא כיון שזקופה היא מצד אחד היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה. דמסוכסכת היא מצד אחד כמו אוגרת משתי הרוחות ואוגרת אמר דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע אלמא באוגרת בין בירידתה בין בעלייתה לעולם הוא מרגיש בשני חודי הפגימה. וכן במסוכסכת נמי הוא מרגיש בתודה של הפגימה בין בירידתה בין בעלייתה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסאה שהאצבע מסכסך בה אבל אין בה פגימה כשירה. וכיון דפגימה קורעת צריך לבדוק הסכין תחלה. ובמערבא בדקי לה בשמשא. ובנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכתא צריכא אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. אבשרא בשביל הוושט שהוא רך. ואטופרא בשביל הקנה. ואתלתא רוחתא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר הבולט ממנו ואינו מרגיש בו כשבודקה על חודה ואותה הבליטה קורעת הסימנים מן הצדדין ולא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח לענין פגימה שהיא בצידי הסכין כדפירשנו לעיל סי' ח הילכך צריך לבדוק בהולכה והובאה על חודה בבשר ואחר כך בהולכה והובאה בצפורן. דאינו מרגיש יפה ביחד בבשר ובצפורן. וכן משני צידי הסכין. והם שנים עשר בין הכל. ואסמכתא ושחטתם בזה: אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן. פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכורה פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. רב אלפס ז"ל לא הביא הך דרב חסדא. יש מפרש דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא ורב פפא דבדק אבשרא ואטופרא פליגי אדרב חסדא וסברי דבפגימה כל דהו טרפינן ואפילו אין הצפורן חוגרת בו. ולי נראה כיון דפסק דבעינן לבדוק אבשרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא: אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם היו משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה. ותמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל הך דרבינא דהוא בתראה דקאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעובד כוכבים לא מזבן ליה. והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם כי בימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמם כדאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא. והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הן זריזין וזהירין. ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב דעת ויראת שמים לבדיקת סכין : השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה:

מתני' השוחט בתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה. רבי יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה:

גמ' רב ושמואל דאמרי תרוויהו הלכה כרבי יוסי בר' יהודה דרובו ככולי לענין הגרמה. ואף רבי יוסי בר' יהודה לא אמר דרוב הטבעת ככולה אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה. אבל שאר הטבעות שאינן מקיפות את כל הקנה לא הוה רוב הטבעת ככולו ואם לא שחט אלא רוב הטבעת שחיטתו פסולה דרוב הקנה בעינן ורוב הטבעת לא הויא רוב הקנה ולית הלכתא לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה דפסלי שחיטה למעלה מטבעת הגדולה. אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס דהעיד על המוגרמת דרבנן ודרבי יוסי בר' יהודה שהיא כשירה וקיימא לן דכל עדות הלכתא היא. ומוגרמת דר' חנינא בן אנטיגנוס מפרשי אמוראי רב פפא משמיה דרב אמר שייר בחיטי הכשירה שחט בתוכו ושייר מהן מעט כלפי הראש והיינו משיפוי כובע ולמטה וכן אמר רבי יהושע בן לוי משיפוי כובע ולמטה כשירה. אמר רב הונא מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי בר' יהודה סבר מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום. ורבנן סברי התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה. אבל שחט שני שלישים והגרים שליש שחיטתו כשירה. והגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשירה. רב יהודה אמר רב טרפה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשירה. ולרב הונא דמכשיר משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מטריף הכא. ורוב הפוסקים פסקו הלכה כרב יהודה. והיינו כלישנא בתרא דרב הונא דמכשיר רבי יוסי בר' יהודה בהגרים שליש ושחט שני שלישים וכן רב נחמן סבר כרב יהודה. אבל רש"י פסק לקמן בפרק השוחט (חולין דף ל:) גבי החליד במיעוט סימנין מהו ופירש רש"י לאחר ששחט רוב בהכשר מי אמרינן האי אישתחיט שפיר ברוב סימנים או דילמא כולה חד שחיטה היא והא אית בה חלדה. ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבילה הואי. ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. וגם הגרמה נמי בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובין שחט שני שלישים והגרים שליש מספקא לן דילמא סבירא לן כרבנן טרופאי וטרפינן בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשנינו לעיל ההיא דשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשירה ומוקי לה בעוף ומכשר לה ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד לה רובא. אלמא מכי עבד רובא בכשרות לא חיישינן לפסולא דמיעוטא. לא סמכינן אההיא שינויא דדיחויא הוא דדחייה. וטעמא הוא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב. ובשחיטה קמייתא לאו מידי קעביד וכי שהה בפלגא קנה קמא לא איטרוף אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט ובמיעוט קמא דושט מיטריף. ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה במיעוט סימנים בין בתחלה בין בסוף אסור. דכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. כל זה פירש רש"י ז"ל לקמן בפרק השוחט. ותימה הוא מה ספיקא שייך בשחט שני שלישים והגרים שליש דאף ללישנא קמא דרב הונא דמוקי פלוגתייהו כששחט שני שלישים והגרים שליש הא פסקו רב ושמואל כר' יוסי בר' יהודה וליכא מאן דפליג עלייהו. וה"ר יצחק ברבי מאיר ז"ל חלק בין הגרמה לחלדה ושהייה דאע"ג דעלתה בתיקו במיעוט בתרא בחלדה ושהייה מכל מקום גבי הגרמה פשיטא לן דאזלינן בתר רובא משום דלאו מקום שחיטה הוא והוה ליה כאילו הוליך והביא שחט ברגל אחר שחיטה. אבל שחט בשהייה או שדרסה במיעוט בתרא כיון דבמקום שחיטה הוא אזלינן בה לחומרא. וכן נמי אם אחר שחיטת הרוב עקר המיעוט כיון דלא הוי כדרך שחיטה כשר. וכן מסתבר. והרמב"ם ז"ל כתב בכולה להיתירא :