פסקי הרא"ש על בבא מציעא ט:כו

זבין במאתן ושויא מאה סבור מינה א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולא שיתן המצרן מאה ללוקח ליקח הקרקע ויפסיד הלוקח מאה דאין זה הישר והטוב שיפסיד הלוקח אם נתאנה ויפסיד מאה זוזי דאם ישאר הקרקע בידו אין כאן הפסד כל כך דפעמים אדם חפץ בקרקע וקונהו ביתר משוויה. אלא נפקא מינה במאי דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לבטל המקח דכיון שאתה כשלוחי מה שטעית בשליחות אינו כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותו במאתים וגם הלוקח חפץ להחזירו למוכר המכר בטל וקאמר ר"נ על מעשה כזה אין אונאה לקרקעות דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר מדמיו. זבין גריוא דארעא באמצע נכסיה חזינן אי עדית היא או זיבורית היא זביניה זביני ואי בינונית איערומי קא מערים ופי' רב האי גאון בספר מצרנות כיון שנתכוון המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרו וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים וכן נראה. כתב הרמב"ם ז"ל החליף חצר בחצר אין בו דין לבעל המיצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בן המיצר ומסלקו ואינו יכול לומר תן לי כמו שלקחתי בו שזו הערמה ואינו מועלת כלום. וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיינים שהוא הערמה אין מבטל כח המצרן. ומה שפי' גאון איערומי קא מערים וישאר הקרקע ביד המוכר אם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ברשות הלוקח ימים רבים ואח"כ קנה מן המוכר פעם שנית נראה דיכולין המצרנים לסלקו כאילו ערערו באותה שעה. ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זביני ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי קא מערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כוון הוא להערים ואע"ג דלשון זביניה זביני הוא קצת דחוק: