פסקי הרא"ש על בבא מציעא ט:כה

זבין במאה ושוי מאתן חזינן אי לכולי עלמא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ושקיל לפי שגם הוא היה יכול לקנותה בדמים הללו ואי לא יהיב ליה מאתן וכן כל כיוצא בזה אם הרויח לו זמן הפרעון אי לכל איניש הוה עביד הכי כגון שמוכר שדה מפני רעתה גם המצרן לא יתן המעות עד אותו זמן ואי לא יהיב המצרן זוזי ללוקח לאלתר דהוי כאילו הלוום המוכר ללוקח עד אותו זמן ועל המצרן להביא ראיה דלכולי עלמא קמוזיל ומזבין דארעא דלוקח היא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן הישר והטוב ולא אמרינן סוף סוף ארעא למיקם בידי דמצרן קיימא ועל לוקח להביא ראיה כדאמרינן לקמן (בבא מציעא דף קי.) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה משום דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתומים לייתו ראיה ולישקלו דלקמן מיירי כשעשה אביהן אפותיקי והוו יתומים כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אבל הכא קרקע ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינו אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאה לרשותו ומספיקא לא מפקינן מיניה: