פסקי הרא"ש על בבא קמא ו:טז

ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. אתי מריה וקטעין טובא. ומבעיא ליה לרב אשי אי מהימן אכל מאי דטעין. ומייתי ראיה מהא דאמרו חכמים המדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך להניח בבתים. וכשעשו תקנת נגזל באשו על כל מה שהיה חייב בשיש לו עדים האמינו נמי בשבועתו. ומסיק דבמידי דאורחיה לא מבעיא ליה. אלא מרגניתא מיבעיא ליה אי אורחיה לאנוחי בכספתא או לא. ועלתה ובתיקו. ומכאן ראיה דאין הלכה כרבי יהודה. דלרבי יהודה מחייב אפילו ארנקי בגדיש שאין דרכו להניח כלל. ואי טעניה כסא דכספא בבירה אי איניש אמיד הוא למיהוי ליה כסא דכספא. א"נ איניש מהימן דמפקדי גביה כסא דכספא טענתיה טענה. ולא תקשה לך מעובדא דאריסה דבר זירא שהביא רב אלפס ז"ל דמסיק רבי חייא שיחזירו הפקדון לבני דאריסיה דבר זירא אף על גב דלא הוה אמיד. דשאני התם דאריסיה דבר זירא הפקיד הפקדון וכדי לאחזוקיה ממונא בחזקת המפקיד אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא. רב אלפס ז"ל הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור. אירעו אונס. הדין אמר סיגין הוה מלא. והדין אמר מטכסין הוה מלא. אתא עובדא קמיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. בירושלמי מייתי הך עובדא אפלוגתא דטמון דרבי יהודה ורבנן. דגרס בירושלמי אמר רבי אושעיא הדא דתימא כשאין שם עדים. אבל יש שם עדים כ"ע מודו להא דרבי יהודה. כהדא דחד בר נש וכו'. דירושלמי מוקי לה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כשאין שם עדים. ופליגי אם עשו תקנת נגזל באשו להאמינו בכל דבר. ומייתי עלה הך עובדא ואמר רב נשבע ונוטל ועשו בו תקנת נגזל. ותימה למה יעשו תקנת נגזל במפקיד. בשלמא בנגזל עשו תקנה שלא ישבע הגזלן וכן באש שפשע בשמירת אשו הטילו השבועה על הניזק. וגם אין המבעיר יכול לידע מה היה לניזק בבית. וכן במסור הטילו השבועה על הנמסר שישבע ויטול ולא על המסור שעשה עבירה. אבל המפקיד למה הטילו. אי דטוען נפקד בריא סיגין הוה משתבע דהכי הוא ויותר נראה שיהא פטור בלא שבועה מידי דהוה כטוען חיטין והודה לו בשעורין ואי דטעין שמא אמאי נשבע המפקיד בלא שבועה יטול דהוה ליה נפקד מחוייב שבועה ואין יכול לישבע. כמו טענו מנה ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. שבועות דף מז. דהכא נמי טענו שק מלא מטכסין והודה על השק ועל המטכסין אמר לא ידענא דשמא סיגין היו. ומיהו איכא למימר דלא אמרינן בכה"ג מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם. דדוקא היכא דנראה טמנה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא לפי שהיה לו לידע אם הוא חייב אם לאו. וכן מוכח בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דדרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא. בין היורשין ומפרש התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאבוה בכה"ג מיחייב. וע"כ צריך ליתן טעם למה האב חייב והיורשים פטורין דבלא טעם אין לחלק ביניהם מדקאמר התם אי דא"ל חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הן מה לי אבוהון. אלא היינו טעמא דלא ידענא באב חייב שיש לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו. אבל היורשין אין להם לידע במילי דאבוהון. והכי נמי אין לנפקד לידע. דמילתא דשכיחא הוא דמפקיד איניש גבי חבריה שקין ותיבות מלאים חפצים ואין הנפקד מדקדק לידע כל מה שיש בשקין ובתיבות. הלכך לא מיחייב נפקד במה דאין יכול לישבע. אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד. ואהא מייתי לה בירושלמי. והא דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור ולא פשיט ליה מפקדון. משום דמסור דינא דגרמי ובדיבורא בעלמא הוא דאפסדיה. ודבר קשה הוא מאד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקין ובמרצופין שמפקידין אצלו. ואפשר לפרש הירושלמי חד בר נש אפקיד שק צרור גבי חבריה אירע אונס לנפקד שנשרף ביתו בפשיעת שכינו שלא שמר גחלתו. ונתחייב המבעיר לשלם הנזק אע"פ שמה שבתוך השק הוי טמון. ומיירי דנפלה גדר מחמת דליקה והוי חציו ומיחייב אטמון. ואמר המבעיר דמלא סיגין הוו. והשתא מייתי סייעתא מרב דעשו תקנת נגזל באשו. ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם: