פסקי הרא"ש על עבודה זרה ה:ו

חמרא עתיקא בענבי ד"ה בנותן טעם. חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו. ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא. הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. והוה ליה מין בשאין מינו ומין בשאין מינו בנותן טעם. ) תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם היו מבוקעות אסורות. קס"ד בחמרא חדתא מאי לאו בנותן טעם. לא במשהו. והא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם כגון חומץ שנפל לתוך הגריסין שנותן טעם לפגם מותר. מכלל דבנותן טעם עסקינן: י"א דכל איסורין שהן במשהו לא אמר בהן דנותן טעם לפגם מותר ). דהא אין לך בטול טעם יותר ממשהו באלף אפ"ה אסרו רחמנא וה"ה נמי נותן טעם לפגם. ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשין כך מכלל דבנותן טעם עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור. ולא נהירא דנהי דהחמירה בהן תורה לאוסרם במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן. אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבילה (לקמן עבודה זרה דף סז:). ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואין מבטלו אבל נותן טעם לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם. ובשמעתין פריך מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת טעם וסיפא הוי פירושא דרישא: חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירי דשערי אביי אמר בנותן טעם. בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאין מינו ומין בשאין מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי. הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו: