פסקי הרא"ש על עבודה זרה ה:כט

זה הכלל מין במינו במשהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו. שלא במינו בנותן טעם. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. רש"י כתב בפ' כל הבשר (חולין דף קט.) דקי"ל כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דהא קים ליה רבי בשיטתיה דאמר נראין דברי ר' יהודה. ורב ושמואל נמי סברי הכי ותניא כוותייהו. ואע"ג דפליגי עלייהו רבי יוחנן ור"ל ותניא נמי כוותייהו. שמעינן להו לאביי ורבא דאינון אמוראי בתראי דקיימי כרב ושמואל בפלוגתא דחלא לגו חמרא (לעיל עבודה זרה דף סו.) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל.) נמי פוסק רבא הלכתא כרב דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו. ומפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורים שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. וגזר רב נחמן שלא במינו אטו במינו משום דלא בדילי אינשי מיניה. וקשה לר"ת דאם כן יקשה דרבא אדרבא דבפרק גיד הנשה (חולין דף צז:) קאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס'. והאי דפליגי אביי ורבא לעיל בחמרא חדתא וענבי חמירא דחיטי וחמירא דשערי. מיירי בטבל ויין נסך. תדע מדלא נקט אלא הני. והא דפסיק רבא בחמץ בין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב. איכא למימר כרב ולאו לגמרי מטעמיה. דרב סבר כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וגזר חמץ שלא במינו אטו במינו. אבל רבא סבר כל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ובחמץ דלא בדילי מיניה החמירו חכמים לאוסרו במשהו. ורבינו תם פוסק הלכה דכל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. והביא ראיה מפיסקא דרבא דפרק גיד הנשה. ועוד כי דברי ר' יוחנן עיקר בכולא תלמודא כנגד רב ושמואל כדאמר בריש י"ט דף ד: רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:) מוכח דר' יוחנן ושמואל הלכה כרבי יוחנן ועוד ראיה מריב"ל דאמר (חולין דף צח.) כל איסורין שבתורה בששים ויליף מזרוע בשלה דהוה ליה מין במינו. וריב"ל בר סמכא הוא. דבסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כמותו בכל מקום ועוד ראיה מר' אליעזר בן יעקב דסבר מין במינו בטל בשמעתא דחרסן של זב וזבה בזבחים פרק התערובת (זבחים דף עט:) ומשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד ראיה מסתמא דתלמודא בשילהי י"ט (דף לח:) דאמר מי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין וכו' קאמר שפיר עבוד דאחיכו עליה דמ"ש חיטין בשעורין דלא דמין בשאינו מינו בטל וכו' לרבנן מיבטל בטל ושפיר עבוד דאחיכו עליה. מכלל דהלכתא כרבנן. ובמנחות פרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) קאמר רבא קסבר ר' יהודה כל מין במינו ודבר אחר וכו' מכלל דאיהו לית ליה. ואף רבינו יהודאי גאון פסק כן. דשאלו מקמיה כל איסורים שבתורה במשהו כרב ושמואל או בנותן טעם כרבי יוחנן ור"ל. והשיב מדאיצטריך ליה לרבא למימר הלכתא בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב. בהא נימא הלכתא כרב. הא בשאר איסורים כרבי יוחנן ור"ל. ולא הבנתי ראיה זו דמשום שלא במינו הוצרך לפסוק כרב לאפוקי ממאן דפליג עליה התם. ואדרבה מן זו הביא רש"י ראיה דהלכה כרב אלא שדחינו אותו. והכי הלכתא דכל איסורים שבתורה בס' חוץ מחמץ בפסח. והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן. משום דחמץ בפסח אפי' שלא במינו במשהו. וכן עמא דבר: ורב אלפס ז"ל פסק כרב ושמואל והעידו תלמידיו עליו שאחר כך מחק והגיה עליו הלכה כרבי יוחנן. וכן פסק במסכת חולין: