פסקי הרא"ש על עבודה זרה ד:יב

ההוא חביתא דאשתקל ברזא מיניה. אידרי עובד כוכבים ואנח ידיה עלה. אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי. איכא דאמרי אמר רב פפא דעד ברזא אסור ואידך שרי. כתב רשב"ם בשם רש"י דוקא הניח ידו על הברזא ומנע יציאת היין. אבל הכניס אצבעו בנקב החבית הוה ליה כמו מפיה ומשוליה דטמאה כל החבית. דמה שלמעלה מאצבעו הוי משוליה ומה שלמטה הוה מפיה. וכן אם נטל הברזא מן החבית אסור כל החבית. שאי אפשר לו שלא ישכשך ואפילו בהפסד מרובה אסור כל היין בהנאה. פירש רש"י ואידך שרי בשתיה. ודבר תימה הוא דהיתר ואיסור שהם בכלי אחד דבר לח שיתערב יחד שיפרד ההיתר מן האיסור להתירו בשתיה. הלכך נראה לפרש דבהנאה קאמר אבל בשתיה ודאי אסור. והיין דעלויה ברזא אסור בהנאה דכל מאי דעלויה ברזא שסופו לצאת הוי כאילו נגע בכולו. ואם תאמר ואמאי אסרינן ליה בהנאה והלא כיון להצלת היין דטרוד ולא מנסך. מידי דהוה אמדדו ביד. ותירץ הראב"ד ז"ל שהיו שם יהודים עומדים ואי לאו דכיון לנסך אמאי קדים איהו. הרבה מצילין היו ליין חוץ ממנו. ולא נהירא לי דאימר למצוא חן או להשתכר נתכוין. וכיון דאיכא למיתלי טעמא להיתרא אמאי אסרינן ליה מספק. ולסברתו התזת צרעה וכיוצא בו צריך לומר דמיירי שאין שם ישראל. ונראה לי דמעיקרא לאו פירכא היא דאין לנו לדמות הטרדות זה לזה אלא מה שמצינו בתלמוד שזה נקרא טרדא. כי אגרדמים הטועם יין היה ראוי לקרותו טרוד כמו מדדו ביד ואף על פי כן אסור בהנאה. וכן הצלת היין דהכא אין כאן טירדא כולי האי ולא דמי למדידה. פסק רש"י דלית הלכתא כרב פפא משום דקים ליה כיחידאה ולאו ראיה דבכמה מקומות בתלמוד פוסקים האמוראים הלכה כיחיד במקום רבים. ור"ת פסק דלית הלכתא כרב פפא כי רב פפא לא היה אוסר בבת גישתא דלקמן (עבודה זרה דף עב:) אלא עד מקום שמגיע ראש הקנה בפי חבית. ולרבא דאסר לקמן כל היין שבחבית משום דכוליה אגישתא ובת גישתא גריר הכא נמי היה אוסר כל היין שבחבית אפילו למטה מן הברזא. שכולו מתנענע לעלות ולצאת. והא נמי ליתא דאי פליג רב פפא אדרבא הלכתא כרב פפא דהוא בתראה. וכן פסק בה"ג דהלכתא כאביי דאמר ידו כידה בפרק החולץ (יבמות דף לט.) משום דקאמר רב פפא דייקא מתניתא כוותיה דאביי אף על גב דקשיא מתה ואע"ג דאינה מיע"ל קג"ם. ורב אלפס פסק דהלכה כרב פפא וכלישנא בתרא: