פסקי הרא"ש על עבודה זרה ג:ט

מתני' נטל הימנה עצים אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן. אפה בו את הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות כולן אסורין בהנאה. ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לעבודת כוכבים. פרש"י יוליך הנאת עצים שאפה בהן את הפת. ולפי פירושו אף הפת מותרת אפי' בלא נתערבה. ומתני' לא משמע כן דמשמע דר"א דדוקא אנתערבה קאי. ופר"י יוליך הנאת הפת לים המלח כי הפת כולו אסור. וכן מוכח בגמ' דקאמר לא שנו אלא פת אבל חבית לא דלפי' רש"י ה"ל למימר לא שנו אלא עצים אבל יין שנתערב בחבית לא. ונראה לי כפי' ר"י דלא הקילו חכמים להתיר את הפת בלא תערובת ע"י הולכת הנאת עצים. אבל בהא נראה לי כדפירש רש"י שאין צריך להוליך לים המלח אלא הנאת עצים. וכיון שנסתלק מכאן גוף האיסור הותר הכל. והשתא ניחא ל"ש אלא פת שנתערב יוליך הנאת איסור לים המלח אבל חבית שנתערב לא. ה"ר זרחיה הלוי כתב דלא התיר רבי אליעזר אלא בהנאה אבל באכילה לא שמעינן ליה דאמר יש פדיון. והכי משמע בגמרא דבעי למימר ל"ש אלא פת אבל חבית לא ואמר רב חסדא אפי' חבית ומשמע פת דומיא דחבית דאינה ניתרת אלא בהנאה: וה"ר יונה ז"ל כתב בשם רבני צרפת ז"ל דמותר אפילו באכילה. ולא דמי לחבית שאסור בשתיה. משום מגע עובד כוכבים. אבל פת בשביל שנאפה בדבר האסור באכילה אינה נאסרת. כדתנן במס' תרומות (פ"י מ"ד) תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת. שאין טעם הכמון אלא ריח כמון ומשום הנאה אסרינן להאי פת וכיון שהוליך הנאה לים המלח תו לא מיתהני מעבודת כוכבים. תימה דבכל הנך איסור תערובת דמסכת ערלה לא מישתמ' בחד מינייהו למימר יוליך הנאה לים המלח אלא רבי אליעזר הוא דאמר אהך דהכא ורשב"ם פי' דה"ה בשאר איסורין. ונראה דדוקא בעבודת כוכבים משום דתופסת דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כמוליך גוף האיסור. וכן טבעת וכוס של עבודת כוכבים שנתערבו באחרות דבפרק התערובות (דף עד.) שרו בהולכת הנאה לים המלח. עוד י"ל דדוקא בתנור שהסיקו בעצי עבודת כוכבים ואפה את הפת. נטל הימנה כרכור וארג בו את הבגד אמרינן יוליך הנאה לים המלח. לפי שאין ממשות האיסור בעין. וההוא גברא דאיתעריב ליה חביתא כיון דאי אפשר להיות בהולכת הנאה אלא היתר הנאה למכור או ליתן לפועלים עובדי כוכבים. אבל שיהנה גופו לא דהא אסור בשתיה. ושאר הנאות שעושין מיין כגון משרה או כבוס דבר שגופו נהנה לא שכיחא הלכך שרי ע"י הולכת הנאה ומסתברא להחמיר כשינויא בתרא דטעמא דמיסתבר הוא:

גמ' אמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר דאמר אם נתערבה הפת או הבגד באחרים יוליך הנאה לים המלח ומשתרו כולהו. ההוא גברא דאיתעריב ליה חביתא דסתם יינן בחמריה. אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל שקיל ארבע זוזי דחמרא ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה. ואי הוה מצי למיזבניה בחדא זימנא בהדי הדדי הוה מוכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו:

מתני' כיצד מבטלה. קרסם זירד. נטל ממנה מקל ושרביט ואפילו עלה הרי זה בטלה. שפאה לצורכה אסורה שלא לצורכה מותרת:

גמ' אותן שפאין מה תהא עליהן. פליגי בה רב הונא וחייא בר רב חד אמר מותרין וחד אמר אסורין תניא כמאן דאמר מותרין. עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרין. לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין ישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכו בין לצורכה בין היא בין שפאיה אסורין. איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אמר רב צריכה לבטל כל קיסם וקיסם. ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכה ליבטל אלא דרך גדילתה. וקיימא לן הלכתא כרב באיסורי. ודווקא כשהדיוט יכול להחזירה. אבל אין הדיוט יכול להחזירה מותרין: תנו רבנן הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר. ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח:

הדרן עלך כל הצלמים