פסקי הרא"ש על עבודה זרה ב:כא

גמ' ת"ר נודות (וקנקנים) העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים. ישנים מזופפין אסורין. פירש רש"י גרודים שאין בהן זפת והן חדשים מותרים דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורין. ישנים איידי דכנוס בהו יין נסך זמן מרובה בלע עור. ומזופפין אפי' בחד זימנא בלע זפת ליין. ולפי זה קנקנים וכוסות של עובדי כוכבים של עץ מזופפין אפילו חדשים בעו עירוי דחיישינן שמא נתן בה העובד כוכבים יין פעם אחת ונבלע בזפת. ואפילו שלנו אם נגע בהן העובד כוכבים בעוד היין טופח עליהן בעי עירוי. ולא אמרינן כיון דישנים הן כבר נתמלאו יין ותו. לא בלעי אם נגע בהן העובד כוכבים. דהא הנהו זיקי דאניס בר עידי טייעא לא משתמע שהיו דוקא חדשים ואפ"ה הצריכו עירוי לפי שהיו זפותים כי סתם נודות אין מכניסן לקיום. ועוד מדקאמר סבור מינה ה"מ דידן פירוש שכבר בלועים מהיתר אלמא ישנים הוו ואפ"ה הצריכו עירוי. וקשה לפי זה חדא דנודות וקנקנים אין פירושם שוה דקנקנים מתסרן בחדא זימנא שנתן בהן יין ובנודות בכניסת יין זמן מועט לא מתסרי. וע"ק מה שיעור יהיה בהנחת יין בנודות ויהיו ישנים. וע"ק מה שפירש טעמא דכלי חרס משום דבלע טובא ומשמע מדבריו דכל כלי חרס אע"פ שאין מכניסן לקיום נאסר בנתינת יין כל דהו ולקמן בפ"ב (עבודה זרה דף עד:) מפליג בכלי חרס בין מכניסו לקיום ובין אין מכניסו לקיום. דת"ר הגת והמשפך והמחץ של עובדי כוכבים. ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של עובדי כוכבים שהן אסורים. ומה בין זה לזה אילו מכניסן לקיום ואילו אין מכניסן לקיום. וליכא למימר דלקמן מיירי במזופפת אבל בשאינם מזופפין אפילו אין מכניסן לקיום בלעי טפי. דהא מדקתני סיפא ואם היו מזופפין אסורין מכלל דמתחלה מיירי באינן מזופפין. ואמר נמי התם רבא כי הוה משדר גולפי להרפני' הוה סחוף להו אפומייהו וחתים להו אבריצייהו קסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן. וע"ק מדפי' רש"י דנודות בכניסת יין זמן מועט לא מתסרו אם כן לא הוה מכניסן לקיום מדלא מתסרו לפי שעה ואפילו הכי ישנים אסורין. וקשה מהנהו כובי דאנסו דבי פרזק רופילא וקאמר דדבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר אלמא כל שאין מכניסו לקיום אין נאסר אפילו נתן בו העובדי כוכבים יין זמן מרובה. דדוחק לומר דמיירי שלא נתן בה יין רק פעם אחת והוי כמו נודות חדשים שאינן נאסרים בנתינת יין זמן מועט. דא"כ ה"ל לפרושי דלא ליתי למיטעי. אלא מדקאמר רב יהודה בסתם דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר משמע דלא מפליג. וכן משמע לקמן בפרק בתרא כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן משמע דגזרו לפי שעה אטו לזמן מרובה. אבל בשאין מכניסו לקיום אפי' לזמן מרובה לא גזרינן. וה"ר אליהו ז"ל פי' דנודות העובדי כוכבים וקנקנים שניהן מכניסן לקיום ודינן שוה. גרודין חדשים מותרין דאי רמו בהו חמרא מידע ידיע. ישנים או זפותין אסורין דאי רמי בהו לא ידיע ומיתסרי בשעה אחת. אבל בשביל בליעת הזפת לא אסרינן. והאי דלא עריב ותני נודות וקנקנים בחד בבא. משום דמפליג בהו בסיפא דקתני נודות עובדי כוכבים עיבדן ורבבן. וגבי קנקנים קתני עובד כוכבים נותן וכו'. ושמא אין דרך לתת ציר ומורייס בנודות ולקמן ה"פ סבר למימר ה"מ נודות דאע"ג דמכניסן לקיום לא בלעי כולי האי כמו קנקנין. ולפי זה יש היתר בכלי עץ הזפותים דמשום זפת לא בלעי. ור"ת הקשה דבה"ג מפרש סבור מיניה ה"מ נודות דאין מכניסן לקיום אבל קנקנין דמכניסן לקיום לא. ור"ת גורס כגירסת התוספ' נודות העובדי כוכבים גרודים מותרין מזופפין אסורים. קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מזופפים מותרין ישנים ומזופפין אסורין והכי פי' נודות העובדי כוכבים שאין מכניסן לקיום אפי' ישנים גרודים שנקלף הזפת מעליהם מותרים דכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר. ואין חילוק בין היה בו זפת ונקלף ובין לא היה בו זפת מעולם. כדמוכח לקמן בפרק בתרא (עבודה זרה דף עד:) דפריך מההיא דחכמים אומרים אע"פ שקלף הזפת הרי זו אסורה לההיא דגת ומחץ ומשפך שאינן זפותין. אלמא אין חילוק בהן בין אין זפותים ובין נקלף הזפת מעליהן. חדשים זפותין אסורין פי' זפותה אפילו חדשים אסורין דדילמא רמא בהו חמרא ולא ידיע והזפת מבליעו. קנקנים חדשים מותרין לפי שניכר הוא שלא נתן לתוכו יין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא רמא בהו חמרא. ישנים אסורים דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו רבנן. זפותין נמי אסורין דחיישינן שמא נתן בה העובד כוכבים יין פעם אחד ולא ידיע. ומיתסר מתרי טעמי חדא משום שהיין נבלע בזפת ועוד כל שמכניס לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו. ולפי' זה כלי עץ זפותים אפילו חדשים צריכין עירוי . ור"י היה אומר דבימיהם היו רגילין ליתן יין בשעת זפיתה ואינו ניכר אם נתן העובד כוכבים לתוכו יין אחר הזפיתה. אבל האידנא שאין רגילין ליתן יין בשעת זפיתה קודם שנתן לתוכו יין מראהו צהוב וזך. ויכולין לעמוד עליו אם ניתן לתוכו יין. ומיהו שלנו אם נגע בהם העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהן צריכין עירוי. שוב חזר ר"ת להתיר כלי עץ הזפותים בשכשוך. ואמר כי מתחילה היה כן המנהג להתירו בשכשוך. וכ"נ לו גם עכשיו דדוקא נודות של עור שהוא רך מבליע היין על ידי זפיתה. וכן גת ומחץ ומשפך דלקמן פרק בתרא נבלע בהן ע"י זפיתה לפי שתדירה ביין ולכך הזפת מבליעו אבל כלי עץ שהן קשין ואין תדירין בהו כל כך ביין כי הם מיוחדים גם לשאר משקין כגון כובי וחלתא ודיקולי דפרק בתרא אין הזפת מבליעו כל כך והביא ראיה מגת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. וקאמר בגמ' דאפי' דרך בה שנשתמש בה יין תדיר סגי בניגוב אי לית ליה פילי. והטעם משום דגת של אבן קשה. והוא הדין כלי עץ שאין משתמשין בו יין בתדירות. ולפי' רש"י אין ראיה משם כי פירש דגת של אבן אין מזפתין אותה כל כך זפת עבה אלא קליש זיפתה. אבל של עץ רגילין לזפת יותר. דקתני במשנה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת. וא"כ כלי עץ שרגילין לזפת זפת עבה אין ראיה משם להתיר ועוד דסתם כלים מזופפין אית ביה פילי והתם קאמר אי אית ביה פילי אסור. ובספר התרומה כתב שר"ת היה מתיר בדיעבד אם נתן בהן יין אחר השכשוך כשנגע בהן עובד כוכבים אבל לא לכתחילה. אמר רב פפא ש"מ מדרב זביד האי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מילחי שרי. פרש"י לכלי מלא מלח. וקשה דלא הוי כזורק מים בטיט כי טעמו ניכר במלח. ומפרש ר"ת לבי מילתי היינו במקום עשיית המלח. שמבשלין מים מלוחין ביורות גדולות עד שיעשה מלח דהא ודאי מעט יין שזרק לתוכו אזיל לאבוד ואינו נותן טעם. ולכך מתירין מלח שנעשה ע"י בישול אע"פ שא"א לתקנו אם לא שיתנו דם מעט ביורה. ואע"ג דרב אשי פריך עליה. אתקפתא בעלמא הוא שתמה על דבריו ולא בא לחלוק עליו. אי נמי אפי' לרב אשי שרי שאין בו אלא מעט דם ונשרף ונתבטל מיד: