ראש יוסף על פסחים א

ד"ה וכאור בוקר בעוה"ז חצות (כן) יזרח תחלת הזריחה לעוה"ב. ומ"ש בגמרא כעין זריחת השמש לעוה"ב צריך להוסיף מלת זה וה"ק כאור בוקר שהוא חצות בעוה"ז כעין זה יהי' תחלת הזריחה לעוה"ב דאין לדמות ברור לשאינו ברור משא"כ לפירש"י לשון הקרא אין מכוון דהל"ל לנביא וכזריחת השמש יזרח אור בוקר ויהי' הפירוש כזריחת שמש של עכשיו יהי' תחלת הזריחה לעוה"ב ולמה לי' למימר וכאור בוקר שהוא מיותר

ע"ב בפרש"י בד"ה מדקאמר ובלילה כו' דאין לומר אור כשהאיר דהא לילה שם דבר מסתמא אור שם דבר של יממא דאל"כ הול"ל ובחושך יהי' כגנב. ומשני אי מספקא לך דהוה כעין משל אי ברור כאור כו'. ובלילה שהוא מסופק שבלילה אין הדבר ניכר אם הוא שחור או לבן וכל הדברים אין ניכרין בלילה שעל שם זה נקרא בוקר שיכול לבקר ולדרוש בכל הדברים

בד"ה הכי קאמר כו' פשטי' דקרא כמשמעו ואגב השמיענו מה שאמר בלילה ואור לרמוז דין אם ברור לך כו'. ורש"י מוקי רישא דקרא בשאר כל אדם דסתם דילי' הוה ודאי. ואם מספקא לך היינו באב על הבן. ולפ"ז שלש מדות יש שאר כל אדם סתמא ודאי הוא יהרגך ואב מסתמא ספק הוה ואל תהרגהו מספק. ובשאר כל אדם שמכיר שאוהבך מאוד אל תהרגהו. ואף דספק נפשות להקל. מ"מ אב על הבן גם ספק של האב להקל ולא תהרגו מספק ומ"מ קשה אמאי לא מוקי רישא וסיפא הכל בחד גברא באב על הבן אם ברור לך ששונאך הרגהו וספק אל תהרגהו. ועמ"ש בתוס' ד"ה אי פשיטא לך

בתוס' ד"ה אי פשיטא לך. עיין מהרש"א ועיין מ"ש ברש"י ועיי' סנהדרין ע"ב ב' ובגמרא שם. כאן באב על הבן וכאן בבן על האב ורש"י מציין שם אב על הבן והשמיט מלת כאן די"ל דתרתי ברייתות מצי מיירי בין באב על הבן או בן על האב או שאר בני אדם דההוא דתניא אם ברור לך שיש שלום אל תהרגהו (ואל תהרגהו) בשאר כל אדם דליכא ספק רק אם ברור שאוהבך מאוד אל תהרגהו. וא"ל שאין ברור סתמא הוה ודאי ותהרגהו וברייתא דאם ברור שאין שלום תהרגהו וא"ל אל תהרגהו באב על הבן. ולמ"ש רש"י שם משמע דליכא סתמא כלל באב על הבן סתמא ודאי שאין הורגך ושאר כל אדם סתמא ודאי הורגך יכול למוקי תרי ברייתות הן בן על אב או אב על הבן וברייתא אם שלום אל תהרגהו באב על בן דסתמא ברור וא"ל שידוע שאין שלום תהרגהו או בשאר כל אדם וכן אידך ברייתא רק הגמרא אמר כאן כלומר לאו אברייתא אלא כלומר שיש חילוק בין אב לשאר כל אדם ועיין רש"י חומש ומזרחי שהניח בצ"ע ולמ"ש יש קצת ליישב וקצרתי כאן ויבואר אי"ה

ברש"י ד"ה ואומר אך חושך כו'. לילה שם דבר של לילה ה"ה אור שם דבר יממא. ומשני לילה הוא משל עוה"ז שהוא דומה לילה מסופק ויכולין להכשל בו כמו בלילה כו'

ד"ה משעת האור אבל קודם לכן בטלה דעתם דהוה מנהג בטעות עיין מ"א א"ח תס"ח. ומתרץ קושיות התוס' ד"ה מאימתי לחזי היכי נהוג ועיין פר"ח שם

ד"ה הכי קאמר ליך הך איסורא דרבנן. דאי הוה דאורייתא הוה א"ש

דף ג בפירש"י ד"ה המפלת כו'. ולסוף מליאת לידה שני' כו'. יש לעיין דטמא משלח קרבנות מיד ויבואר אי"ה

ד"ה אם שיוה כו' שעד שקיעת כו'. לכאורה יאמר בין השמשות הוה ספק וי"ל דקרבן יולדת בא על הספק וזה אור לשמונים כדעת מי שאומר בין השמשות הוה הבדיקה ומלת ועוד קשה דראי' חדא הוא ומ"ש ותשובת ב"ש. של"ת אור עמוד השחר לכן הביא תשובת בית שמאי

ד"ה אור לאור כניסתו לא ידענא מהו ואולי ביה"ש קאמר

ד"ה זבחים תודה. לא נקיט פסח דאין נאכל ביום ומביא אח"כ ראי' דלא יניח אין לפרש שמיהו שלא יניח כמו לא ילין חלב חגי. דהא בפסח א"א לפרש כן ועדיין צ"ע

ד"ה מה להלן כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. לכאורה בפסח בשמות י"א וכמ"ד פסח נאכל כל הלילה ובפ' אמור כתיב ביום ההוא יאכל לא תותירו עד בוקר יע"ש

בתוספת ד"ה ת"ל ביום. הוקשה להם למה לי עד יום. דא"כ רצון התורה דאין נאכל אור שלישי דאל"כ למה לי ביום מסברא מה להלן לילה אחר יום אף כאן וג"כ תיכף לאכילה שריפה משא"כ להיפוך לא הקשו למה לי ביום י"ל הואיל דכתיב עד יום נימא דישרף בלילה תיכף לאכילה שרפה כאמור

מ"ש מהרש"א תיכף לאכילה שרפה כו' י"ל דתוס' סיימו תיכף לאכילה שרפה של"ת ביום למעט שרפה לילה ליל ד'. כתבו דתיכף לאכילה שריפה ותי' דזמן שרפה מתחיל לא דוקא לשרוף מיד כמ"ש רש"י ד"ה מה להלן כשכלה ודוחק דעיקר חסר ומהר"מ תי' בעבר ג"כ. (חסר)

גמרא יכול יהא נאכל כו'. לא דריש קרא דצו תחלה. גם לא אמר בחד מה מצינו יכול יהא נאכל אור לשלישי דתיכף לאכילה שרפה דא"כ הוה צריך להזכיר הטעות מאידך קרא לכן אמר קרא חדא יש טעות ומש"ה כתיב עד יום וכן באינך קרא והבן

רש"י ד"ה ברור מללו כו'. דמשם משמע שיאמר לשון מבורר דלא לישתמע לתרי אנפי ואפשר ממילא מוכח דידבר לשון נקי

ד"ה הכי קאמר כו'. התורה הקפידה הל"ל הקב"ה הקפיד שלא יצא דבר מגונה מפיו ית'

ע"ב בד"ה משום בניו. לא ציין אורחי' הוא. דמשמע אורחי' דקרא הוא לכתוב בדידה רכיבה. אלא רכיבה קאי אבניו לחוד

ד"ה וכל כו' ללמדך כו' וללמדך כו'. ללמדך הא' שפיר וללמדך הב' קשה דדינא הוא בקרא. ולמ"ש מהרש"א מ"ש דלעיל דאמר לעולם יספר בלשון נקי' כי הדדי נינהו וראי' שהרי עיקם ויש ברירה וע"כ כי הדדי אין ברירה דמסברא החיצונה ידעינן דקצר עדיף מארוך וללמדך הא' הוא תרי עניני ארוך ונקי יש ברירה ומיני' כי הדדי ע"כ ברור בנקי. וללמדך הב' ללמדך לשון קצר היינו בנקי ארוך יש ברירה ונ"מ לתלמיד שא"י להבין בארוך ונקי אמור לו קצר ומגונה ואין להקשות מנא לי' כל זאת דלמא כיון דיש ברירה כתוב פעם כן ופעם כן. וי"ל דמ"מ הי' לתורה לכתוב הכל בלשון א' או ארוך נקי או קצר מגונה אי לאו ללמד לנו ועמ"ש בד"ה רכבת

ד"ה רכבת עיין רש"ל ומהרש"א. דרש"י כתוס' דכל חסירות לדרוש הן באין במקום שנח נסתר חסר. והלכך א"א לכתוב ישבת בלא וי"ו דליכא דרשא משא"כ רכבת בלא וי"ו דרשא דיקצר בלשונו ולומר מגונה משיאריך בנקי ואף שאין אריכות בדבור כי אם בכתיבה א"נ רשאי לעשות כן כמ"ש מהרש"א לעיל. ואי"ה יבואר

בתוס' ד"ה כל היכי יורה דמשתעי בלשון קצר דוקא כמ"ש הר"ן בשם התוס' הביאו מהרש"א ז"ל ברש"י יע"ש. ועיין לקמן בגמרא

דף ד' ע"א רש"י ד"ה. רב בר אחוה ובר אחתי' דר"ח הוה היפוך לשון הגמרא ונוסף מלת הוה כי כן ראוי

ד"ה כי סליק מעירו מבבל מלת מעירו לכאורה מיותר ודי מבבל

ד"ה אימא כו'. עד שאתה מלת עד יורה לכאורה [שלא] הי' לשאול כ"א על אם וז"א אלא תרוייהו וכמ"ש שאף היא אחותך

ד"ה אייבו. וי"א בניחותא כו'. וקשה לומר דבר שקר אפשר י"א גורסין כתו' בגי' שני' או גי' ד' אייבו קיים אמר אמא קיימת שלך דאל"כ הי' להקשות יותר למה שאל על אמו מאחר שאמר שקיימת ועמ"ש בתו' ד"ה אבא

תוספת ד"ה אבא קיים. עיין מהרש"א ז"ל דגי' ר"ח י"ל בע"א אבא קיים. ר' חייא שאל על אביו של רב השיב אביך קיים וכן באם משא"כ לגי' ר"ח קשה לפירושו. ומ"ש גי' הספרים כרש"י יש לעיין ויבואר אי"ה

ברש"י ד"ה בין לר"מ כו'. חמץ אין אסור מ"ה בבל יראה ובאכילה אלא משש מבואר בפירוש דמשבע עובר בל יראה לא כראב"ד עשה כו'

וד"ה נבדוק בתחלת שש. א"י מנא לי' דשעה די והכל לפי חדריו ומ"ש אי אור יממא איכא לתרוצי בשש. ולמ"ד לארבעה שהוא במקום של. פי' לעיל דף ב' א' ד"ה קס"ד שחרית של י"ד וכאן ע"ב כאלו אמר יום של י"ד בניסן ולמה ל"פ דסמיך על נבדוק מצפרא וזה עיקר קושייתו כאמור

ד"ה נבדוק מצפרא דאיכא הקדמה לזריזין כדאשכחן במילה ובאברהם כו' שלא המתין כו' ומ"מ בלילה לא הקדים. לכאורה כוונתו דמקשה פריך ממילה דהוה הקדמה ביום א' מסוף היום לצפרא ובדיקה נמי די בכך דאיכא הקדמה בכך וכן מדסיים שנאמר ולמה לי' לגמרא הסיום אלא לאלומי הקושיא דא"צ יותר זריזות מדלא הקדים ותרין קושיות הוא. עמ"ש בתוס' ד"ה שנאמר

ד"ה ואור הנר כו'. הא יליף לאו ג"ש גמור. אלא להכניס לחורין כו' יע"ש

בתוס' ד"ה שנאמר כו'. דזריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא יראה תרתי קשיא להו מנא לן זריזות כלל. וקרא וישכם אשמעינן שהי' רוצה לילך בלילה מחמת חשק בעלמא ולא יצא יחידי בלילה. ועוד קשה דלמא זריזין בלילה ולא יעול יחידי בלילה ובג"ה קשה להיפוך וע"ז תרצו כאן בעקידה מוכח דא"צ זריזות יותר. דאל"כ הוה מצוה בלילה ואין נזוקין. ועוד ב' נערים ובג"ה יליף מסדום דלאו מצוה (דאי מצוה למה לא הלך בלילה דאין נזוקין) והא דלא לקח ב' נעריו והלך יחידי הי' כו' ועיין מהרש"א מלת כמו בעקידה דלא השכים יותר בלאו טעמא דמצוה אע"ג דלא הי' יחידי כוונתו מנלן מסדום דאל יצא דלמא לא הי' חושק יותר בלילה שהרי בעקידה לא הלך בלילה שלא הי' חושק דא"כ הי' לילך בלילה מחמת חשק. וכ"ת מה"ט דאל יצא יחידי דבאמת בלילה לאו מצוה דא"צ זריזות יותר ושלוחי מצוה אין ניזוקין היכי דשייך מצוה משא"כ זה יכול לקיים למחר והתוס' שכתבו שלוחי מצוה היינו אי צריך זריזות יותר. וע"ז כתב דבלאו טעמא דמצוה שכתבו התוס' הא הי' ב' נעריו ולמה לא הלך אלא שלא הי' חושק. ה"ה בסדום. ותי' דא"כ מה אשמעינן קרא. ומ"ש שלא הי' מצוה לרבותא קאמר. ומכל מקום קשה למה לתו' לומר סדום לאו מצוה. א"נ מצוה