ראש יוסף על ביצה א

מגביהין מלפני השלחן. וזה כפי' הרמז"ל היינו עצמות הנופלים על הטבלא בארץ לפני השלחן וי"ג מעל השלחן וצ"ל היינו טבלא היינו שלחן ואמנם שלחן זכר וטבלא בא נקבה ויש להמליץ קצת על מ"ש רש"י כאן קליפי אגוזים לא קליפי פירות ובשבת פירש להדיא עצמות שאין ראוין לבהמה דלא תקשה משער של אפונין שראוין לבהמה הא לא"ה לא אף לר"ש. יש לומר התם הגירסא מלפני השלחן מונחים על הטבלא דלא מאיס כ"כ ואין צורך מקומו משא"כ על השלחן הקילו דהוה קצת כגרף של רעי וסובר דרישא מיירי בנפרקו מע"ש דלא הוה נולד. ואי הוה ראוי לבהמה ודאי לית מאן דאוסר. עיין ר"ן בשבת ממשנה דמגביהין וב"י א"ח סימן ש"ח והכריחו לזה דאי בנפרקו בשבת הוה לי' נולד (עיין רא"ש סוף ביצה מה שהוכיח דר"י בנולד כו'. ומ"א ש"ח אות מ"ט) אם כן אין ראי' גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דההיא בהמה שמתה בשבת לא הוה נולד. אלא רק מוקצה כדמוכח דוכתא טובא. ול"ד למסיקין בשברי כלים דההוא הוה נולד. וא"כ אין ראי'. דשבת סתם כר"ש. דלוקי מגביהין להפך הגירסא בשביל זה דמעדיות אין ראי' כמו שכתבו התוס' בשבת קמ"ג יעו"ש וע"כ בנפרקו בע"ש מיירי ומאי טעמא דאוסר וע"כ באין ראוין לבהמה אוסר והמתיר אף על פי שאין ראוין כלל. מכל מקום מעל השלחן שרי ול"ד לשער אפונין דמלפני השלחן היינו מטבלא שעל הארץ ואי"ה יבואר עוד בפריי לא"ח ה' י"ט תצ"ה וכאן אין להאריך. ועיין תוי"ט שבת שם

ואמר רב נחמן אנו אין לנו כו' היינו כדמסיק מנבלה לכלבים מוקי לה לב"ה כר"ש כפירש"י שם. ומ"ש רש"י כאן מרבותינו היינו מה"ט ומעדיות דלא תני לה מקולי ב"ש כתבו התוס' בשבת קמ"ג דמאי אולמי אימא אף דמוכח התם כך הא כאן מפורש דב"ש לקולא. אבל ממחתכין מייתי שפיר ראי' כאמור

אמר לך רב נחמן כו' העיקר התירוץ דב"ה ל"ק אהדדי דשבת חמירא לא הוצרכו לסייג. וי"ט קיל כו'. רק מנ"ל לומר דב"ה בי"ט כר"י הפך סברא החיצונה דבי"ט ראוי להקל יותר. ולזה אמר אין ברירה. דחזינן דתנא סתם כר"י בי"ט במוקצה. ומיהו אי לא"ה היינו אומרים טעם ב"ה משום נולד הוא. ויש לראות אם כן מה ראי' מייתי די"ט סתים כר"י מאין מבקעים עצים כו'. כפי מה שכתבו התוס' ע"ב ד"ה אין מבקעין כו' דרישא חסרון כיס. אלא מקורה שנשברה והא התם נולד הוא כמו מסיקין בשברי כלים וכדאמר שבת קכ"ד ב' וסבור הייתי לומר דל"ד לשברי כלים. דקורה רק מטעם מוקצה קא אתינן עלי' ומה אעשה שאדונינו המ"א ז"ל בתק"א אות ב' כתב בפירוש שם דקורה שנשברה לתא דנולד אית בי' וצ"ע כעת ואי"ה יבואר בפריי שם בתק"א בזה

פירש"י בד"ה ביצה לא תאכל בו ביום לא לעולם דמה"ט הוה דשיל"מ ואפילו אם נאמר לידה הוה הכנה סעודת חול לא בעי הזמנה כפירש"י ע"ב ברבה יעו"ש. ובגמרא מפרש טעמא. הרבה אוקומתות יעו"ש

בד"ה שאור כו' גבי יו"ט איכא טובא בפ"ד דעדיות. אלא גבי יו"ט הנך ג' מילי ויותר ליכא. להכי תנא להו גבי הדדי ועמ"ש בתוספת בד"ה שאור יעו"ש

ד"ה ומודים כו'. טעמא כשיש דקר זהו הפירוש והטעם הואיל ורק איסור דרבנן להכי שרי כששחט דלא אתי דרבנן ומפקע ד"ת משא"כ לכתחלה וב"ש משום שמחת יו"ט התירו משא"כ אם הי' הטעם דאתי עשה דחי ל"ת כו'

ד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר' יהודה. אבל ב"ש לא ק"מ דסברא חיצונה דשבת חמיר מי"ט והעד דלא משני כלל לב"ש רק לב"ה היפוך הסברא חיצונה. ויש לומר עוד לב"ש עצמות וקליפין נפרקו בשבת הוה נולד ואסור וביצה הואיל ולית להו מוקצה. אין זה נולד דאי בעי שחיט ואכיל כעין מה שכתב מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת הוא ויבואר שם

ד"ה מגביהין כו' שאין ראוין לאכילה וקליפי אגוזים. בשבת ביאר עצמות דאין ראוין לבהמה גם כן דומיא קליפי אגוזים ובגמ' ביארתיו ד"ה וב"ה וד"ה אלא מסלק פירש"י מוקצה. וכן לב"ש ולא נולד אולי דסובר נתפרקו מע"ש. וכמו שאיתא בגמ'. ומ"ש תורת כלי עליו ומנערה. טבלא נקבה. ויש לגרוס עלי' ועיין שבת מזה ובגמ' כתבתי מזה

ד"ה ואמר רב נחמן כו'. קבלנו מרבותינו הטעם או מעדיות או דלא תקשה מנבלה לכלבים כדמסיק בהדיא מוקי לה לב"ה כר"ש: ד"ה מחתכין תלושים כוון למ"ש התוס' ד"ה דתנן מחתכים דתלושין מע"ש מיירי ושם אבאר

בתוספת בד"ה ביצה כו' אוסרין ומתירין כו' לאכילה קיימא עי"ל כו'. עיקר קושייתם תחלה לב"ה. ולכן הקדימו אוסרין דלא תאכל משמע טלטול שרי. וע"ז תרצו לרבותא דב"ש והקשו ב"ש במקום ב"ה אין משנה. ול"ש כח המתיר בכאן ולקמן ה"ק לרב נחמן אי תדחוק ולומר גם כאן שייך כח המתיר לפלוג בתרוייהו כו' אבל ודאי באמת ב"ש במקום ב"ה ל"ש כח המתיר. ולכן תירץ ר"י דאורחא דמלתא נקט סתם לאכילה ולא חושש שיטעה אדם. ועוד תירצו דלרבותא דב"ש ומיהו אמר בפירוש בדברו עם ב"ה. ביצה טלטול ואכילה שרי וע"ז פליגי ב"ה בין טלטול כו' וליכא למטעי ועיין מהרש"א ז"ל: והוי יודע דמדבריהם משמע בטלטול ואכילה אסור אבל בהנאה מוקצה מותר. וכ"כ בפסחים דף כ"ו ב' תנור יותץ דמוקצה שרי בהנאה כדמוכח המבשל בשבת דעצים מוקצה נינהו יעו"ש. אכן המ"א בא"ח שכ"ה אות ט' ותק"א אות י"ב ותק"ז אות ג' כתב דמוקצה אסור בהנאה. הן אמת ראי' מפסחים מ"ז ב' אפיק הבערה ועייל עצי [מוקצה י"ל משום טלטול שמהפך המוקצה (בס' נדפס ימים לא כבירים חמד משה יעו"ש) ואעפ"י שאמר שלש על בישולו היינו טלטול כמו הבערה. והעד אזהרה מל"ת מלאכה והיינו טלטול. דהנאה איך יליף מזה ותדע דאל"כ ד' על בישולו הבערה ג"כ דל"ש הואיל הואיל ומוקצה אסור בהנאה א"כ ל"ש הואיל ש"מ דמוקצה מותר בהנאה. ושייך הואיל רק אטלטול לוקה. ומ"ש רש"י שם דאסור להשתמש במוקצה היינו טלטול. ואמנם מהא לקמן ד' ב' עצים שנשרו מדקל דמסיק דמיקלא איסור' ופירשו שם הפוסקים דהנאה באה אחר שמיקלא משמע דמוקצה אסור בהנאה ושם יבואר ועמ"ש בפריי לי"ד סימן צ"ט בט"ז אות י"ב. ולקמן בעצים שנשרו אבאר עוד בעזה"י

בד"ה שאור לא שייך הכא מידי כו'. אפשר רמזו דהשוחט יחפור בדקר שייך קצת אי לית לי' עפר מוכן. ותרנגולת לאכילה לב"ש לא הוה מוקצה. ולב"ה מוקצה מחמת כיסוי וביצתה אסור כנראה מדבריהם ד"ה אוכלא דהאי חשיב מוקצה ונגרר ביצה אחרי' אבל שאור לא שייך הכא כלל

ד"ה אוכלא כו' דאי בעי שחיט כו'. דלא כר"ן כאן דסובר אי תרנגולת העומדת לאכילה. אף בשבת מכל מקום לא נפיק מתורת אוכל הביאותיו בגמרא, גם דלא כרמב"ן כל שאין המוקצה על ידו כשנסתלק המוקצה שרי הביאו הר"ן ז"ל ריש פרק חביות יעו"ש. והא דאמר לקמן שבת דעלמ' תשתרי אף על גב דמוקצה מחמת איסור הוי. יש לומר דאנן קיי"ל בשבת מוקצה ונולד שרי עטא"ח תצ"ה וש"י וכן בשבת חולב אדם עז לתוך הקדרה. ולא הבינותי דברי הר"ן ז"ל, אלא הא קשיא לכאורה רבה דמוקי בי"ט אחר שבת למה לי' הכנה. ולא מוקצה ביה"ש מ"ש משום איסור שחיטה וי"ל מוקצה לשעבר לא אמרינן ויבואר לקמן שם אי"ה. ודע דלכאורה רבה ודאי אית לי' מוקצה ד"ת אלא שזה פירש"י לקמן ור"ן כתב שהקשו עליו דרבה הדר בפסחים מ"ז ב' וע"ב ד"ה הכנה הן מלאכותיות או טבעיות. והכינו לא פירושו מוקצה או הכנה טבעיות דרבנן וא"כ א"ש שיטת התוספת והבן. ויבואר עוד לקמן אי"ה

בד"ה דלמא ב"ש כו' מוקצה דבר כו'. עיין מהרש"א ז"ל דוקא יוני שובך כו'. והעד לקמן ע"ב לפלגי בתרוייהו בתרנגולת אלמא אף ב"ח כה"ג לית להו מוקצה. ולקמן ובשבת קכ"ד מורה ר"ש ב"ח שמתו אין דומה לכאן. ומש"ה שפיר כתב מוהרש"א ז"ל בד"ה אוכלא דאפרת. אם לית לב"ש מוקצה אפ"ה נולד אסור. ולא שייך שחיט ואכיל כל מה שבגוה דהא ב"ח כי הכא שרי לב"ש. אלא הואיל ונולדה ממוקצה תו לא הוה אוכלא דאפרת כעין סברת הר"ן ז"ל בשמעתין הואיל ותרנגולת עומדת לגדל יצאה מתורת אוכל ולא אוכלא דאפרת הביצה. ומיהו סברי דבעי נמי אי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה הא לא"ה הוה הביצה נולד ובזה דלא כר"ן כמ"ש לעיל בד"ה אוכלא דאפרת. ועמ"ש לקמן ע"ב שבת דעלמא תשתרי

בד"ה קא ס"ד כו' כיון דבליעי לא הי' כלל בעולם מלת כלל מורה דפירכא דעירובין אף לר"נ יתישב אע"ג דלב"ש לית להו נולד בביצה וה"ה לר"ש כה"ג אפ"ה פריך התם דגרע התם אפילו מביצה. ועיין תוס' עירובין שכתבו ומה פריך דלמא ר"ש לית לי' נולד כדאמר במס' ביצה היינו לרב נחמן דכאן. ועיין מהרש"א ז"ל

ד"ה מגביהין פ"ה כו' למאכל בהמה כו'. כיון דאין ראוין לאדם עכ"ל פ"ה בשבת. ושער של אפונין מוקי לה התם כר"ש. דלית לי' מוקצה. ואפ"ה דוקא ראוין לבהמה וב"ה סבירי דאסור שנתפרקו בשבת דהוה נולד ועמ"ש בפתיחה ועא"ח ש"ח בב"י ומ"א שם

ד"ה ובית הלל כו'. דהוה שם אוכלין כו' דאין חושש היכן יפלו כפי דעתי. כוונו בתי' א' דטבלא היינו שלחן וכגי' מגביהין מעל השלחן. ובתי' ב' טבלא כפי' הר"מ ז"ל במשניות שבת שם טבלא היינו דף שמניחין רגלי השלחן עליו ונופלין שם הפסולת משיורי אכילה ולא הוה בסיס כיון דאין זה מניח בכוונה שם ובגמרא פירשתיו

ד"ה דתנן וד"ה ואת הנבלה. עיין א"ח סימן שכ"ד סעיף ו'. ואי"ה יבואר בפריי בה' יו"ט. ובה' שבת וכאן אין להאריך

ע"ב גמרא אי הכי אדמפלני כו'. בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה דל"ת דוקא נולד אסור משא"כ בלא ר"נ ה"א דוקא בנולד אמרו ב"ה ולא במוקצה ועדיפא לי' למפרך דר"נ אדר"נ תחלה ואח"כ קושית אי הכי דלפלגי בתרוייהו לאו קושיא אלימתא היא כ"כ כמ"ש התוס'

או יאמר דודאי לר"נ הלשון משמע דמוקצה ונולד שוין המה ואין עדיפות מזה מדאמר דאית לי' מוקצה אית לי' נולד כו'. ואדרבא רבותא יותר ביצה כקושית הר"ן. דה"א אין הביצה נגררת אחר התרנגולת דתרנגולת מקצה מדעת ועומדת לגדל אבל דעתי' על הביצים אם ישהה שיאכלנה ואשמעינן דהואיל ותרנגולת לאו אוכל הוא הוה הביצה נולד דבמעי