ראש אמנה סב

הגשמות ממנו וחדוש העולם וידיעתו והשגחתו ותגמולו ושהתורה אלהית ונצחית ומעלת אדונינו משה ושאר העיקרים כולם איש לא נעדר ועם זה יאמין שהמתים לא ישובו לתחייה למה יהיה ענשו כל כך גדול שבעבור זה לא יהיה לו חלק לעולם הבא. והזכיות והאמונות האמתיות יפלו ולא יקבל עליהם השכר האחרון. והנה הספק הזה אשר עשו בגמרא שוה בשוה עשאו בעל ספר העיקרים נגד הרב המיימוני על אשר מנה תחיית המתים עיקר כמו שהתבאר למעלה בפרק השלישי ובפרק החמשה עשר מזה המאמר, ולא דבר מהקורא בספרים החיצוניים והלוחש על המכה וההונה את השם באותיותיו לפי שהם מענין הכפירות הראשונות אשר זכר ונכללות בהן כמו שביארתי. והיתה תשובת הגמרא הוא כופר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים והותרה בזה הקושיא החמישית. ואמנם מה הנרצה בעוה"ב בזה המקום האם הוא עולם הנפשות שיזכה האדם אליו מיד אחר המות או הוא זמן תחיית המתים או הזמן האחרון שיבא אחרי התחייה ואחרי יום הדין ואיך היה בזה מדה כנגד מדה יש בזה עיון רב ובו נתחבטו גאוני עולם ואני ארחיב הדבר בזה במאמר צדק עולמים אשר אני עושה. והיוצא לנו מזה כולו הוא שרז"ל במשנה לא עשו שרשים בענין התורה ולא כיונו אליהם. אבל על צד האזהרה זכרו הכפירות אשר ימנעו האדם מחיי העולם הבא. וכיוצא בזה אמרו בפרק קמא דראש השנה נדף י"א אבל המינים והאפיקורסים והמסורות ושכפרו בתחיית המתים ושכפרו בתורה ושפרשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ החיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגהינם ונדונין בו לדורי דורות וכו'. הנה התבאר שלא זכרו הדברים האלה להיותם עיקרים ויסודות הדת כי אם להיותם עבירות קשות ומעשים מגונים מכלות עיני השכל ומדיבות נפש שהמה יגרשו האדם מהסתפח בנחלת קדושים שהם חיי העולם הבא. ובזה הותר הספק כולו ונתחזק דעתי אשר הנחתי בענין העיקרים. והוא מה שרציתי לבאר בזה המאמר. והתהלה והשבח לדור ודור לאל יתעלה ויתברך. אמן ואמן: תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם: