ריטב"א על יומא ו:

זאת אומרת טומאה הותרה בצבור. פרש״י ז״ל וביום הכפורים כוליה קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו וקשה דהא לקמן אמרי׳ דאילו של אהרן אע״גב דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי׳ לעשותו בטהרה. ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש ואומר להביא אחרת תחתיה אבל לענין דלא נטרח למעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ובתו׳ פרשו דאע״ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר וקרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו:

טומאת ביתו שכיחא לאו דוקא אלא לגבי טומאת המת שימות עליו אחד פתאום דלא שכיח טומאת ביתו כמאן דשכיחא דמיא:

דטהורין עבדי וטמאין לא עבדי. פי׳ ומבטלין הפייס מן הטמאין ואפילו הם חכמים וחשובין יותר מן הטהורים: