ריטב"א על יומא סט.

פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן והא קא מיתהני ש״מ בגדי כהונה נתנו ליהנו׳ בהן. פי׳ ואם איתה נשמע מינה שאפילו שלא בדרך מלבוש ניתנו ליהנות בהן ומדלא אמרינן עלה ותסברה ש״מ דכל היכא דנתנו ליהנות בהם אפילו שלא כדרך מלבוש הותרו ולאחר הפשטה דאע״ג דטעמא לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ״ב דקידושין. כיון דאישתרי אישתרי ואפילו לאחר הפשטה דילמא משתלי בהן ומתהני ביה לאחר הפשטה. אבל שמעתי שאין זו שטת הירושלמי:

ש״מ תפילין מן הצד שפיר דמי. פרש״י ז״ל ולא חיישי׳ להפחה. וכתבו בתוספות דלא דק בה מרן ז״ל דבפ״ק דתמיד מפרש טעמא בהדיא דקמ״ל דלא חיישי׳ דילמא מיגנדר ונפיל עליה. פי׳ ואיכא בזיון כששוכב עליהן. וא״ת היכי פשיט מידי מדרב פפא דהא איהו גופיה דיחוי הוא דקא מדחי וכי אתינן למידק הכי מדחי׳ דלעולם תחת ראשיהם ממש ומשום דנתנו ליהנות בהן וחולין הן לגבי כהן. וי״ל דכיון דלא דחי לה רב פפא בלשון דילמא מכלל דקים ליה דהכי תרצתא דמתניתא:

ותיפוק לי׳ משום כלאים. מכאן הקשו בתוספות על מה שפר״ת ז״ל בפרק הקומץ גבי הא דאמרי׳ התם תכלת אין בה משום כלאים. דבגד שיש בו תכלת דציצית אין בו משום כלאים כלל ואפילו שלא בשעת מצוה דכיון דאישתרי אישתרי. ואין להקפיד אם לובשתו אשתו או שלובשהו הוא בלילה שאינו זמן ציצית. והא דאמרי׳ התם גזירה משום כסות לילה התם משום דכסות לילה פטורה מן הציצית ואפי׳ ביום כדכתי׳ בדוכת'. וסוגיין קשיא עליה דא״כ הכא מאי קושיא נימא דהואיל ואישתרי כלאים דבגדי כהונה בשעת עבודה אשתרי לגמרי. והכי נמי קשיא עליה דהתם דאמרי׳ התם בפרק הקומץ גבי הא דתנן הכל חייבין בציצית וכו'. והוינן בה פשי׳ ומהדרי׳ כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי כלאים לגביהו בציצית נמי לא ליחייבו קמ״ל דנהי דאישתרי להו כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו. ויש דוחין ההיא דהתם דכי קאמר התם שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו היינו בשאר בגדים שאינם בגדי כהונה. וזה דוחק ועוד דסוגיין דהכא קשיא. אבל יש לדחות דלא דמו הני לההיא דר״ת ז״ל דהתם דשרא רחמנא כלאים בציצית בכל מלבוש התירו דעל כנפי בגדיכם אמר רחמנא וכיון דכן שרייה רחמנא לגמרי ואפילו שלא בשעת מצוה שלא יהא צריך לפשוט בגדיו בלילה. מה שאין כן בבגדי כהונה שהם מיוחדים לעבודה וצריך כהן לפשטם וכן תירץ ר״י ז״ל. ואפי׳ הכי אין לעשות מעשה כפי׳ ר״ת ז״ל. ויש תמהין מאי שנא דלגבי כלאים פשי׳ לן דלא אישתרי בבגדי כהונה אחר עבודה ולא אמרי׳ הואיל ואישתרי אישתרי. ואלו לענין מעילה מספק׳ לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה דהא לענין איסור כלאים נמי איכא למימר לא נתנה תורה למלאכי השרת וכי תימא דלגבי מעילה לב ב״ד מתנה עליהם שלא יהו קדושין למעול בהם. היאך אפשר לומר שיהו קדושין לחצאין דהא על כרחין בגדי קדש הם. וי״ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה׳ נינהו כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה. ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

והתניא לא יעלה עליך כו'. עד אפילו עשר מצעות וכו'. כבר פירשתיה בארוכה במסכת יום טוב בס״ד. ושם פירשתי מאי דקשיא הכא מהא דתניא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עיין שם:

בגדי כהונה קשים הם. הקשו בתוספות דא״כ מאי האי דאמרי התם דאשתרי כלאים לגבי כהנים בשעת עבודה. ותירצו דהכא ה״ק בגדי כהונה קשים הם וכיון דכן בהצעה מותרין אבל בהעלאה אסורין כיון שהן שוע טווי ונוז ונמטא גמדא דנרש שריא לגמרי אפילו בהעלאה דהכי משמע לישנא. משום דנמטא הוא לבד שאין בו כלאים מן התורה לפי שאינו שוע טווי ונוז ורבנן הוא דאסרו. וכי הוי קשה שרו אפילו בהעלאה. והא דאמרי׳ כי הא דאמר רב הונא וכו׳ לאו דמדמינן להו לגמרי. אלא לו׳ דכי היכי דהתם גזרו רבנן בלבדים וכשהם קשים התירו לגמרי ואפילו העלאה כך התירו בבגדי כהונה בהצעה מיהת. וכן פר״ת ז״ל. אבל לא נראה כן מפי רש״י ז״ל שכת׳ נמטא גמדא דנרש שריא וכן בבגדי כהונה שרו. והכי דייק פשטא דלישנא דגמרא דנקט סתמא בגדי כהונה קשים הם כי הא וכו'. והרב בעל המאור ז״ל תירץ דכי אמרי׳ דאישתרי כלאים גבי כהנים היינו בבגדי כהן גדול לגבי חשן ואפוד שהיו רבים:

היוצא בהם למדינה אסור. יש שפי׳ דאיסורא דאורייתא הוא והא דלא קתני חייב משום דבעי למיתני סיפא ובמקדש מותר. ואחרי׳ פירשו דאסור מדרבנן קאמר וכן פי׳ הר״ז הלוי ז״ל:

ובין שלא בשעת עבודה: ולפום פשטא משמע אפילו לאחר הפשטה וכדכתי׳ לעיל:

ובמדינה לא והתניא וכו'. מכאן יש מביאין ראיה דבגדי כהונה אישתרי בהו כלאים לאחר עבודה דהא לא קשיא לן הכא אלא משום דבמדינה ובהא הוא דמתרצינן משום עת לעשות לה׳ אבל במקדש גופיה לא קשיא לן ולא מידי ואמאי ותיפוק לי משום כלאים. וי״ל דכל היכא דלא ידעינן טעמא דבגדי כהונה קשים הם. הא פרכינן לעיל הכי להדיא והשתא דפריש תלמודא בגדי כהונה קשים הם תו לא קשיא לן בהא ולא מידי. ולפי מה שכתבנו דחשן ואפוד רכים הם. י״ל דשמעון הצדיק לא לבש אלא בגדי כהן הדיוט. אי נמי בדין הוא דמצינן למימר ולטעמיך תיפוק לי משום כלאים אלא טובא איכא בתלמודא דלא בעי׳ למימר ולטעמיך:

כיון שהגיעו להר גריזים. תימה לרבי׳ אלחנן ז״ל דמשמע שלא עבדו בהר גריזים אלא לאחר כמה שנים בדור של רבי מאיר דאמרינן בפ״ק דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים. ותירץ דכותיים גירי אמת הן לרבי מאיר ומ״מ בתחלתם היו מקולקלים ואחר כן הוכשרו ובדורו של רבי מאיר חזרו לקלקולם הראשון:

ראויין לבגדי כהונה ואיבעי׳ אימא עת לעשות לה'. הקשה ר״ת ז״ל ממעשה דינאי מלכא דבפ׳ האומר בקדושין דאמרינן הקים להם בציץ שבין עיניו. והתם במדינה הוה. ותירץ ר״ת דשאני ציץ דכתיב ביה והיה על מצחו תמיד. ולא נהיר דהא בעודו על מצחו מרצה אוקי׳ בפרק הממונה גם אין הדעת נותנ׳ שהקל הכתוב בציץ שכתוב בו קדש לשם יותר משאר בגדים. והנכון כמו שפי׳ רבי׳ הרמב״ן ז״ל. דינאי שלא כדין עשה ולפיכך ערערו על כהונתו באותה שעה מה שלא עשו קודם לכן: