ריטב"א על יומא מז.

פרק ה הוציאו לו את הכף ואת המחתה. בגמרא מפרש מאי מחתה:

גמרא הכא מחתה דקטורת. פירו׳ מחתה גדולה של קטורת שממנה היה חופן ונותן לתוך הכף להכניס לפנים:

נשקליה לקטורת בחפניו ונחתיה לה וליעול. פי׳ דלחתיה כהן אחר שאין זו עבודה כדי שתהא פסולה בכהן אחר ואי נמי דלחתיה איהו גופיה בשיניה דהכא שהוא בחוץ אין בו משום כבודו של מלך:

וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. פי׳ דכתיב בהו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ובמשנתינו נראה בפירש כי כשנותן הקטורת בפנים שנותנו על הגחלים שבמחתה ואינו נותן הגחלים בארץ להקטיר עליהן. ובתוספות פירשו הטעם דבהקטרה שעל מזבח הזהב שהיה המזבח טוב להקטיר עליו היה מערה הגחלים על טהרו של מזבח ומקטיר עליהם אבל הכא דליכא מזבח לא הוה נאה להקטיר בקרקע ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה׳ קטורת:

איכא דאמרי ערסן. פי׳ מאכל של חטים הנקרא דייסא שהם יפים לחולה וכן לעוברות שמלבן אותן ומלבן את העובר וכדאמרינן התם חלקא טרגיס זריד וערסן:

ואיכא דאמ׳ בשכבת זרע. פי׳ וזריד הוא מלשון חבלי זרדים כלו׳ הברור והמאוסף מטיפת שכבת זרע:

לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. כתב רש״י ז״ל שמצא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל אשה שהיא צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול שלבוש בגדי זהב:

שלא יעשה מדה לקומץ: פרש״י ז״ל שלא יעשה מדה מכלי כמדת קומצו ויקמוץ בו. והקשה רשב״ם ז״ל דלמה לי לאתוייה מבקומצו ותיפוק לי דהא כתיב וקמץ דמש׳ שיקמוץ בידו. לכך פי׳ הוא ז״ל שיקמוץ ממחת׳ גדולה וכיוצא בו ולא שיתן מדת קומצו בכלי ואחר כך יתנהו על קומצו לקמוץ בו ונכון הוא:

גרש״י ז״ל דילמא שאם רצה וכו׳ אי נמי שלא יחסר ולא יותיר. וה״פ דאי אתית למידק מינה חופן וחוזר וחופן. אזיל הכא לאידך גיסא ומדחי לך דדילמ׳ מתני׳ אשמעינן שאם רוצה לעשות מדה אחפינה עושה. אזיל הכא ומדחה ואזיל הכא ומדחה א״נ דהאי דקתני כך היתה מדתה קמ״ל שיהא מלא חפניו בצמצום שלא יחסר ולא יותיר ויש גורסין דילמא שאם רצה לא יחסר ולא יותיר וכולה חדא פירוקא היא שאם רצה לעשות מדה לקומץ עושה כדי שלא יחסר ולא יותיר:

יכול מבורץ. פי׳ מבצבץ מכל צד ויוצא.

ת״ל בקומצו. דמשמע לשון מיעוט קומץ מצומצם והיינו דאמרינן יכול יקמוץ מעט בראשי אצבעותיו ואע״פ שאין קומצו מלא דכל כמה דמחסר טפי מעלי ת״ל מלא קומצו קומץ מלא: