ריטב"א על יומא מה.

לקיום האש. פי׳ שאם אין אש כל הצריך במערכה גדולה מוסיפין עליו מזה:

ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו. פי׳ ולא משלה בהם האור להוציאם מתורת בשר דאי משלה בהם האור הא אמרי׳ לעיל דחצות לילה עושה עכול לענין שאם פקעו לא ירדו וכיון דכן ה״ה דכיון שעבר עליהם כל הלילה דהוו להו כדשן ואין עושין להם מערכה אחרת אלא ודאי כדאמרן ומיירי באיברים קשים שאין האור מושלת בהן ודוגמת׳ ההיא דאמרי׳ בזבחים גבי איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר דהוינן בה היכי דמי אי דאית בהו ממשא אחר חצות נמי ואי דלית בהו ממשא קודם חצות נמי לא ופרקי׳ לא צריכה בשרירי הכא נמי דהוו שרירי טובא שלא נתעכלו בכל הלילה:

אמר לו ר׳ שמעון וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח. פרש״י ז״ל למה לי קרא ללמד שתהא הצתת אליתא בכלי שרת והלא כבר אמרת דהצתת אליתא בראשו של מזבח נפקא לן מדכתיב והאש על המזבח תוקד בו והיאך תהא בזר וכי זר קרב לגבי מזבח והכתיב ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו ואפילו ללויים אלא ודאי דהאי קרא בא ללמד על הצתת אליתא שיהא בראשו של מזבח וההוא קרא דהאש על המזבח תוקד בו אתא לקיום האש כדר׳ יוסי ומאי דכתב קרא כהן בהאי קרא לגופיה איצטריך לומר שנתינת אש צריכה כהן ע״כ. והקשו בתוספות ונימא לרבי שמעון לנפשיה דכיון דמוקי׳ האי קרא בהצתת אליתא שתהא בראשו של מזבח דתו לא בעי למכתב כהונה שהרי אין זר לגבי מזבח ואמאי קשיא לר׳ יהודה טפי מלר׳ שמעון. וי״ל דלר׳ יהודה דנפקא ליה הצתת אליתא מוהאש על המזבח תוקד בו משמע שהיקידה עצמה כשנופח באש להציתו הויא בראשו של מזבח והא דלא אפשר בזר. אבל האי קרא דלא כתיב ביה אלא ונתנו אפשר לנתינת אש בזר דקאי אארעא ויהיב אש בראשו של מזבח. והיינו דמהדרי׳ דלר׳ יהודה נמי איצטריך קרא דהא הוה אפשר לנתינת אש מארעא דקאי אארעא ועביד במפוחא: