ריטב"א על יומא מא.

סתם ספרא מני רבי יהודה היא וקתני וכו'. והקשה ר״י ז״ל מהא דאמרינן בפ״ק דחולין וכן בפ״ק דקדושין וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן ק״ו והא גורלות דכתיב בהו חקה ואפי׳ הכי הוה דרשינ׳ ק״ו אי לאו דכתב רחמנא ועשהו חטאת דתניא הגורל עושה חטאת כו'. ומייתי׳ הא מתניתא ומאי קושיא לימא ליה דסתם ספרא רבי יהודה דסבירא ליה דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. והגרלה דבר הנעשה בחוץ היא. ותירץ דאע״ג דסתם ספרא רבי יהודה לית לן לאוקומה דפליגי עלה שאר תנאי מסתמא. וכיון דכן אף רבי נחמיה נמי מודה בה כיון דלא פליג עלה ולא נהיר׳ דהא על כרחי׳ פליג עלה ר׳ שמעון דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא וכיון דכן מי יימר לן דלא פליג עלה רבי נחמיה נמי. ועוד תירץ ז״ל דבדין הוא דמצי למימר התם הא מני רבי יהודה היא דלית ליה חקה בהגרלה אלא דניחא ליה טפי לאוקומה אפי׳ כרבי נחמיה דאורחא דתלמודא לתרוצי לדברי הכל כל מאי דאפשר. עוד הקשו בתוספות דבסוגיין ולקמן בפרק הוציאו לו משמע דחוקה עכובא. ואלו התם אמרינן מנין לכהן שלא קדש ידים ורגלים ועבד שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר כפורים ולמה לי ג״ש תיפוק לי דחוקה עכובא. ותירץ הר׳ יהודה ב״ר יקר ז״ל דנהי דחקה עכובא שלא יעלה הקרבן לשם חובה אבל לא הוי משמע דפסול אי לאו דאיכא ג״ש:

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות. פירוש כי יוכל לשנותם אחר קריאת שם אלא אם קרא שם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ופירש ר״י ז״ל דקינין לאו דוקא אלא ה״ה לקרבנות בהמה סתומין כגון נזיר שהפריש סתם שתי בהמות לקרבנותיו. ולא פי׳ אי זו לעולה ואי זו לאשם וכן כל כיוצא בזה דגלי רחמנא בקינין וה״ה לכל הקרבנות. והיינו דפרכי׳ בסמוך מההיא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה ובמסכת נזיר פרכי׳ מינה גבי בהמה והא דנקט רב חסדא קינין משום דקראי דלקיחה ועשייה בהכי מיירי.

כך הגרס׳ בכל הספרים ולקח ועשה ופרש״י ז״ל דלקיחה היינו דכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים וגו'. וא״כ תלמוד׳ לא דק הכא למנקט ולקחה ונקט ולקח אגב ועשה: ואורחא דתלמוד׳ בהכי כדכתי׳ לעיל:

ה״ק מקום. כו׳ עד אינו דין שקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה והא דלא מייתו ק״ו שיקדש השם אפילו שלא בשעת עשייה או לקיחה. דומיא דגורל הקל משום דסבי׳ ליה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא אשכחן בעלמא קדוש השם אלא בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

מטמא מקדש עני. פי׳ שנכנס למקדש בטומאה וחייב קרבן עני שהוא שתי תורים או שני בני יונה. וה״ה דמצי למנקט שבועת ביטוי ודכותה אלא חדא מיניהו נקט ואין חלוק מהם אלא מצורע כדאיתא לקמן. והפריש מעות לקינו פי׳ מעות סתומין והעשיר ואחר כך אמר הרי אלו לחטאת וכו'. פי׳ ואילו קרבן עשיר אינו אלא חטאת בהמה בלבד. וזה שורת הדין שהוא חייב להביא קרבן עשיר כי השתא.

מוסיף ומביא חובתה דהיינו חטאתה מדמי חטאתו ואינו מוסיף על דמי עולתו שאין דמי העולה עושין חטאת: והא הכא דלאו שעת לקיחה ולא שעת עשייה וקתני דקבע. פי׳ דאי לא קבע הרי אין באמירתו כלום ואין כאן דמי עולה ומהדרי׳ ותסבר׳ דהא מתרצתא היא דמותבת מינה והאמר ר׳ אלעזר כו׳ עד וכיון שלא יצא היכא קבע פי׳ הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי שלא אמר כלום:

אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר מעניותו כו'. פי׳ רש״י ז״ל דעל כרחך אית לן לשבושי מתנית׳ ולתרוצה שפיר דלא ניתנו אחר כך אלא שאמר כן בעודו עני ואפילו לאחר הפרשה ואחר כך העשיר לדידי נמי מתריצנא לה שאמר כן בשעת הפרשת המעות בעודו עני דהוה ליה כשעת לקיחה אי נמי דהאי דקתני ואחר כך אהפרשה בלחוד קאי ופרכי׳ ולר׳ חגא דאמר יצא מאי איכא למימר פי׳ דליכא למימר דרב חסדא דאמר כר׳ אלעזר דכיון דלר׳ אלעזר הוה מתנית׳ משבשתא ובעיא תירוצא כר׳ חגא אית לן לאוקומה. וא״ת והיכא אתיא כר׳ חגא דהא מדקתני מוסיף ומביא חטאתו וכו'. מכלל דקרבן עשיר הוא חייב וי״ל דמודה ר׳ חגאי לכתחלה ולא אמר אלא שיצא בדיעבד בקרבן עני וא״ת ולר׳ חגאי מאי איריא דקתני שהיה עני בתחלה אפילו היה עשיר מתחלתו נמי כדאמר בהדיא. וי״ל דאין הכי נמי ותנא מילתא דשכיחא (למיטעי בה) נקט דסתמא דמילתא לא היה מפריש קרבן עני אם לא שהיה עני בתחלתו בשעת טומאת מקדש: