ריטב"א על יומא מ:

דתניא יעמד חי לפני ה׳ לכפר עד מתי זקוק להיות חי. כלומר שאם מת יהא חייב להביא אחר תחתיו עד שעת מתן דמו של חברו כו'. וטעמא דפלוגתייהו דלרבי יהודה מוקי׳ כפרה דאמר רחמנא לכפר עליו במתן דמים של חברו משום דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב ולרבי שמעון מוקי׳ לה בוידוי משום דסבירא ליה וידוי מעכב. וא״ת והא לא תליא פלוגתא אלא בהקישא דרבי יהודה יליף מדכתי׳ וכלה מכפר את הקדש ורבי שמעון קאמר בכפרה שבגופו של שעיר הכתוב מדבר. י״ל דהא לא הוי עיקר טעמייהו דהא איכא למימר הכי והכי אלא משום דסבר רבי יהודה וידוי אינו מעכב מפיק קרא מפשטיה דמשמע בכפרה שבגופו. ומוקי לה בכפרת דמים של חברו. ור׳ שמעון משום דסבירא ליה וידוי מעכב מפרש לה בוידוי שבגופו ואע״ג דסתם כפרה מתן דמים היא מוקי לה בכל היכא דאפשר:

מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים. וא״ת והא איכא כפרה של וידוי כדכתי׳ וכפר בעדו ובעד ביתו וכדאיתא לעיל בהדיא וי״ל דאין הכי נמי אבל כיון דסבירא ליה דוידוי אינו מעכב טפי איכא לפרושה בכפרת דמים כרוב כפרו׳ דעלמ וכדכתי'.

אלא לאו לעכב וש״מ הנחה לא מיעכבא הגרלה מיעכבא. פי׳ וק׳ למ״ד דאפילו לר׳ נחמיה הגרלה לא מעכבא. ולמ״ד דלרבי יהודה לא מעכבא איכא לאקשויי נמי מיהא משום דסתם ספרא ר׳ יהודה:

ג״ה שיכול והלא דין הוא. וה״פ שיכול לומר בהפך והלא דין הוא לומר בהפך ויש כיוצא בזה אבל רשב״ם ז״ל לא גריס והלא דין הוא ואין צורך:

קדש השם. פי׳ כדנפקא לן מולקח ועשה כדאית׳ לקמן ודקתני מקום שלא קדש הגורל. פרש״י ז״ל שלא מצינו בשום מקום שקדש הגורל פי׳ דכיון שלא מצינו כן אין לנו לומר שיקדש דמיום הכפורים לא גמרי דהא כתי׳ בה מיעוטא אשר עלה עליו הגורל וכדאי׳ לקמן: