ריטב"א על יומא כח.

איכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה וכו׳. רש״י ז״ל לא גריס ולא והרי איברים כו׳ עד אלא אי איתמר וכו׳ וטעמו ז״ל משום דבפלוגתא דרב ולוי מוכח דתרומת הדשן ואיברים ופדרים עבדה תמה הן. ומאן דגריס לה נקט לה בריהטא אגב פירכי דלעיל ולא דק בהו ודכותה בתלמודא וכן אתה מפר׳ בהא דאמרי׳ בסמו׳ למימר דעבודה תמה היא וכו׳ אבל רש״י ז״ל לא גריס לה נמי לקמן.

אף אנן נמי תנינא. פרש״י ז״ל דשני גזירי עצים עבודה שאין אחריה עבודה מדלא קתני זמן גזירי עצים אלמא סוף עבודת לילה חשיבי ולא תחלת הולכת איברים דעבודת יום ויפה פי׳ ותו לא מידי.

פרק ג' אמר להם הממונה צאו וראו. כו׳ פרש״י ז״ל הממונה סגן צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה לפי שצריך לעשות שחיטת קדשים ביום כדכתי׳ וביום זבחכם אבל מביום צוותו לא נפקא שפיר כיון דשחיטה כשרה בזר.

אם הגיע הרואה אומר ברקאי. כלומר שהשחר הוציא ברקאי ולומר שמתחיל השחר לעלות מתיא בן שמואל או׳ האיר פני מזרח רש״י ז״ל פי׳ במס׳ תמיד כי מתיא בן שמואל היה ממונה על כן והוא או׳ כן וכן משמע במסכת תמיד ובגמ׳ לקמן אמרי׳ מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות ובתוספות הקשו על זה דהא בגמ׳ איכא חד לישנא שהרואה הוא האומ׳ האיר פני מזרח ומסתמא לא היה הממונה עולה לגג לראות מדקתני אמר להם הממונה צאו וראו ואין זו קושיא כל כך לפי מה שפרש״י ז״ל דהממונה דקתני רישא היינו סגן דכל היכא דקתני סתמ׳ הממונה היינו סגן כדאיתא התם ואלו מתיא בן שמואל לא היה סגן אלא ממונה על הפייסות כדאיתא בגמ׳ ואולי בזמנו הוא עצמו היה הרואה. אעפ״כ אין לשון המשנה ולשון הברייתא דגמ׳ מוכיח כן דהוה ליה למיתני מתיא בן שמואל היה אומר האיר פני מזרח לכך הנכון כי דברי מתיא בן שמואל בתורת תנא נשנו בכאן כי הוא היה אומר שכן היו רגילין לומר בבית המקדש וכן מוכיח בגמ׳ דבפלוגתא דתנאי מייתי לה למילתיה וכן נראה כאן מפי׳ רש״י ז״ל והא דקאמר האיר פני מזרח עד שבחברון לפום פשטא דגמרא דילן משמ׳ משום דכשהיה מאיר בחברון היה השחר ברור אבל בפי׳ רש״י ז״ל מייתי מה שאמרו בירושלמי ולמה מזכיר בחברון כדי להזכיר זכות ישני חברון כלומר זכות אבות הקבורין בחברון:

והוא אמר הן בגמ׳ מפרש מאן קאמ׳ לה אי מאן דקאי אארעא או מאן דקאי אאיגרא:

והוציאוהו לבית השרפה. פי׳ לפי ששחיטה בלילה פסולה מביום זבחכם כדאמרן:

הורידו כהן גדול לבית הטבילה. פי׳ על יום הכפורים קאי שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול וארישא קאי כדאיתא בגמרא:

כל המסך את רגליו טעון טבילה אבל הכא אפילו בלא עבודה טעון טבילה. ואליבא דרש״י ז״ל שפי׳ דלקמ׳ אפילו בביאה ריקנית טעון טבילה. י״ל דהכא אפי׳ בשהסיך רגליו לפנים מן העזרה באותן לשכות כגון לשכת פרהדרין וכיוצא בו:

וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים הקשו בתוספות דהא במסכת גיטין איבעיא לן יציאה לחוץ אם היא פוסלת בקדוש ידים משום הסח הדעת או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פשטוה מהכא דדוקא מפני שהטיל מים הא לאו הכי אינו טעון קדוש ותירצו דמשום שהיה מועטת כזו לא מיבעיא לן התם וכי מיבעיא לן כששהה יותר מהטלת מים ושמא הסיח דעתו עוד י״ל דהא מיירי אפילו בשלא יצא לחוץ והטיל מים בלשכת פלהדרין וכיוצא בה וסדר קדוש ידים ורגלים מפורש בפרק שני דזבחים דתניא כיצד מקדש מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ושתי רגליו זו על גב זו ומקדש ויעמוד מן הצד בסמיכה על גב חבירו דבלאו הכי לא היה יכול לעשות ובהא פליגי דר׳ יוסי ברבי יהודה סבר עמידה מן הצד שמיה עמידה וקרינא ביה לעמוד ולשרת ורבנן סברי עמידה מן הצד לא שמיה עמידה והלכתא כרבנן ומכאן הביא ראיה הר״י ז״ל כי הקורא בתורה צריך לעמוד כדאיתא במסכת מגלה צריך ליזהר שלא יסמוך דעמידה מן הצד לא שמה עמידה ורבנו יחיאל ז״ל היה דוחה דדוק׳ הכא שלא היה יכול לעמוד רק על ידי סיוע לא שמה עמידה אבל היכא שיכול לעמוד בלא סמיכה אף כי עושה סמיכה שמה עמידה ובירושלמי משמ׳ כפר״י ז״ל שאמרו שם על ההוא דקאי אעמודא וקרי כנתינת׳ כך קריאתה כשם שנתינתה באימה ובזיע אף קריאתה כן הלכך צריך ליזהר בדבר זה ואף לדברי ה״ר יחיאל ז״ל כל שהוא חגר וכיוצא בו שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה אין לו לקרוא בתורה. ולפי שטה זו כך צריך ליזהר לענין תפלה דבעינן מעומד.