ריטב"א על יבמות פה:

א"ד ר' קתני לה וחליצה קא קשה ליה פירוש וכי קתני מעיקרא טעמא דדברי תורה צריכים חזוק משום אידך הוא דנקטי אי נמי דאף חליצה כיון דאמטולתא דגרושה נאסרה ועל אשה גרושה מאשה אסמכוה כדאיתא בפרק החולץ כדברי תורה היא שאין צריכי' חזוק ומשום דלא ליטעו בה וחזר ונתן בה טעם אחר וא"ת בלאו טעעא דחלוצה ק"ל יש בזה עוד טעם אחד נכון לחלק בין שנייה לאידך ולמה הוצרכו לומ' דחלוצה ק"ל וי"ל דאה"נ אלא אנן ה"ק דאפי' לגבי חלוצה דלא פסיל לה אלא מדרבנן שייך ה"ט בתרא. וי"מ דאי לאו משום חלוצה לא הוה נקט ליה שכבר הוא בכלל דבריו של רשב"א לפום פי' בתרא דלעיל:

גרסת רוב הספרי' מאי בנייהו ויש בפי' דה"ק מאי איכא בין הני תרי לישני ויש גורסי' מאי איכא בין ר' לרשב"א פי' למאי דאמרי ד"ה רשב"א א"ל ושתי הגרסאות עולות לענין א' וא"ת והא איכא חלוצ' בינייהו וי"ל דס"ל דחלוצה היא כגרושה דאורייתא כדכתיב לעיל ויש לפרש. דהאי מאי בינייהו אינו לשון שאלה אלא לשון בירור ויש כיוצא בזה בתלמוד. כיון דאיכא תקנת' לממזרת כר' טרפון פי' שמכשיר בניה דבנה ממזר נושא שפחה ויהא הולד עבד וישחררנו ויהא בן חורין. וא"ת וכיון דבניה מיהת ממזרי' היאך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה. הא דפרכי' מר"ע ואפי' שאין הלכה כמותו שקלא וטריא בעלמ' הוא למימרא דאיכא בנייהו לד"ה ולא אתיא הא דר' ורשב"א דלא כשום תנא:

ולרבי אלעזר בן יעקב דאמ' יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגל' ליה פי' שהרי יהיו פסולי' לעבודה שהם חללי' וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללי' וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ושמעי מהכא דלרבנן כשם שאין הזרע חלל מחייבי עשה כך היא אינה נעשת חללה כלל ואפי' מדרבנן דאי לא הא לא מרגלא ליה כדאמרי' לעיל גבי חלוצה דרבנן ובודאי דאי משום פסולה דגופא בלחוד לא מרגלא ליה כיון דאית לה נשואי בעלמא בכשרות גמור ואלו מדאורית' פשיטא שאינה נעשית חללה דהא חלול דיד' בחלול זרעה כתיב דקרא דלא יחלל זרעו לרבנן לא קאי אלא על חייבי לאוין:

והקשה רבי' הרמב"ן ז"ל ולימא בעולת עצמו איכ' בנייהו דאפי' לר' אליעזר בן יעקב אינה נעשית חללה כלל כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וא"ה אסור לקיימה כדאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז) ומוציאה בגט ותי' דהא לא קים לן דדילמא אי נשא נשוי לגמרי כדאית' התם אליבא דרב אשי ואין זה מספיק דמ"מ לפרוך אליבא דר' הונא אמר רב מיהת דהכין אורחא דתלמודא בעלמא אבל י"ל דלרב הונא אמר רב את"ל דמוציאה בגט מדאוריית' קאמ' ולא אמ' סופה להיות בעולה תחתיו ואת"ל דמוציאה בגט מדרבנן קאמ' הא ליכא למימר הכא דלמ"ד דאורית' הא נמי דאורית' ומדרבנן הוא ואין לה כתובה:

ומחזיר ספק סוטתו איכא בנייהו פי' לא שגירשה והחזיר' שא"כ היכי שייך בה דר' מתיא בן חרש דבסמוך אלא לומ' שהחזיקה לו אחר שריחקה והיתה טמאה לו ומיירי נמי כשבא עליה כדמוכח מההיא דמייתי עלה למ"ד דאוריתא הא נמי איסורה דאוריתא ויש לה כתובה דדברי תורה אינם צריכי' חזוק והקשו רבותי' ז"ל היאך יהא לה כתובה דכיון שבא עליה אינה שותה שאין האיש מנוקה מעון וכל שאינה שותה אין לה כתובה כדאמרי' ב"ד מתנה עליהם מתוך שאין שותות אינן נוטלות כתובה ותירץ כגון שחזר וכתב לה כתובה אחרת ונ"ל שאין צריך לזה דהתם הוא שמתו הבעלי' מחמת האונס שלהם לא שותות אבל הכא כי הוא ברצונו החזירה ומנע אותה מלשתות אין לה להפסיד כתובה:

מ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו פי' כי מפני חזרה זו אינה נפסלת לתרומה ואדרבא משעת סתירה נפסלת לתרומה מה שלא היתה נפסלת מפני ביאה זו עשאה זונה פי' וכיון דכן הא לא מרגלא ליה ויש לה כתובה פרש"י ז"ל דניחא ליה לשתות ברישא דלא פסלה מן הכהונה והקשו עליו ודילמא נטמאה וניחא לה דלא תשתי ומרגלא כדי שיבא עליה דשוב לא תשתה וי"ל דהכא כיון שהחזירה חזקה אינו רוקק בכוס ושותהו ומפני שנתברר לו שהיא טהורה עשה כן וכיון דכן כ"ש דקים ליה וניחא לה לשתות:

סוטה ודאית איכא בנייהו פי' שהחזירה ובא עליה פי' דמשעה שזנתה נפסלה לכהונה לגמרי ואין עליה תוספת פסול בביאה זו של בעלה הילכך מרגילתו וא"ת ולוקמא דהא בת ישראל הי' וי"ל דניחא ליה טפי לאוקומא בסוט' ודאית ובלא גרושין. ה"נ רש"י ז"ל ולר"ע הא לא מרגל' ליה שהרי הולד ממזר מחייבי לאוין ואמרי' אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ותימא הא אמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ושמעי' מהכא דאפי' מזוהם לכהונה לא הוי כדברי ר"ח ז"ל שאם לא כן לא היתה מרגילתו וכדאמר לעיל גבי חלוצה:

בת ישראל מאורסת ללוי לא תאכל במעשר ראשון הוינן בה וזרה מי לא אכל' במעשר אר"נ אמר שמואל הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים דתני' תרומ' לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ פירש"י ז"ל קתני מעשר א' ללוי דומי' דתרומה לכהן שהיא אסורה לזרים באכילה דאי לא למה ליה למתני תרומה לכהן פשיטא אלא ודאי לדומיא נקטיה ועוד דמדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי בהתר ואיסור קא מיירי והק' עליו בתוספות דמאי דקא' מר"ן ז"ל דומיא דתרומה קנקיט לה א"כ ר"ע דנקט האי לישנא גופיה לק' בברייתא נימא דס"ל דמעשר אסור לזרים ואלו בכולי' תלמודא לא תליא האי סברא אלא בר"מ בלחוד ודקאמר מר"ן ז"ל מלשון התר שתפס ר' אלעזר א"כ ה"ל למידק מכלל דר"מ אסור לכהן כדדייק תלמודא והיכי דייקי מיניה איסור לישנא בלחוד ועוד דההוא לישנא הא פרכי' תלמודא ואמר דלאו דוקא הוא משום איסור אכילה ואימא נותנו ולפי' לא דייקי לה מלישנא דר"מ כלל אלא דהכי גמירי לה כל חד מרבו עד ר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים והא דתניא מעשר ראשון ללוי בין לנתינה בין לאכיל' קאמר וכדאמרי' בסמוך דגמירי טעמא דמילתא מיניה כדאמרי' אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא פרש"י ז"ל שקבלו כן איש מפי איש עד מפיו של ר"מ ואין ספק דכיון שקבלו ממנו טעמו של דבר שקבלו ממנו דבר עצמו וזה פשוט: