ריטב"א על יבמות לט.

אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר פי' דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש"י ז"ל דאעפ"י דלבתר הכי עביד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה"ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד"ה:

סיפא דעבד בה מאמר פי' קודם שנפלו לה נכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא' לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי' אומרים ב"ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב"ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי' דלאביי קשיא מתה דה"ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל"ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג"כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה' כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי' דלרבא ל"ק מתה וכדפרש"י ז"ל ובתוס'. ויש במשנתי' ג' דינים כדכתי' לשיטת רש"י ז"ל בפי' דמתני' לעיל וזו שיטת קצת רב"ה ז"ל אבל רב אלפס ז"ל והגאון ז"ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ"ע ידו של בעל כידה. וב"ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה"ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב"ש מודי' שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית' וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ' כדפי' ר"י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד"ה נכסים בחזקת יבם וכדת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני' תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק' מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק"ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי' שפיר' במשנתיה לשיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו גדולי רז"ל והוא הנכון:

נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול' בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו' ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי' נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי' ד"ה היא כדפרי' לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי"ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי"על קג"ם דאע"ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני' כוותיה דאביי ה"ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי' משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ' מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני' הכל דין א':

מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל וא"ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ' וי"ל דהתם אגב גררא נקטיה:

ואע"ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות פי' אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ' וכדפריש לעיל ויש למ"ה ז"ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז"ל והיא כתובה בחדושין הארוכי' שלי:

בחליצה אין בגט לא פי' אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ' לחוד' לא ס"ד דא"כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר"ם ז"ל:

איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פירש"י ז"ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר"מ שמא יסריס וסוגיין לר"מ נמי היא מדאמרי' דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט' שני' ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו' מבן ט' שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי' רבי' ז"ל מהא דאמרי' בסמוך ת"ש לא רצה מהלכי' אצל כל האחי' אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית' דביאת קטן דאמרי' קטן ממש הוא פחות מבן י"ג שנה ויום א' מנא ליה דמתני' באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט' שנים ויום א' אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי' על כל האחים שראוין ליבום פי' ולרבנן קטן בן ט' שנים ויום א' בר ייבום הוא ולפרש"י ז"ל ק"ק כיון דקי"ל כרבנן היכי נקטי' לה לסוגייא כר"מ דלית הלכת' כוותיה וי"ל משום דאפי' לרבנן נהי דפחות מבן ט' ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ' מחליצת גדול אבל בתוס' פי' שמעתי' כפשט' בקטן בן ט' שנים ויום א' וכן נראה ולב"ה פחות מבן ט' שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ"מ סוגיי' כמ"ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה:

אמאי חוזרי' אצל גדול פי' דבשלמא אי אמרת דמתני' לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי' חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו' בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי' דחוזרי' בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי' וניכפיינהו לדידהו פי' ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי' כיון דמצוה בגדול לדידי' כייפי' לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי' לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתי' לעיל בפ"ד אחים: