ריטב"א על יבמות קכא.

מאי בינייהו פי' לאו דפליגי הני לישני דהא תרוייהו אמרינהו ר' הושעיא בדרך איבעי' אימא אלא דבעי' למידע מאי דנפקא לן בין תרוייהו פירוקי שלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו פי' וכיון שהם שלשלהו ועלה בידם רגלו ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה ליה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא חרוכא ומההוא דשני ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרי' אחריני נינהו ומיהו אם ראו סימן מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממקום שעושה טרפה אין להם סימן גדול מזה וההיא דאתלי נורא בי גלאי ואשכחו פסת' דידיה דשריא לפי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסת' דידיה בלחוד או איהו כרתה וערק משו' כסופא וז"ב וזהו מה שכ' הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שמשיאין את אשתו ומדקאמר מרן ז"ל והעלו ממנו אבר נר' שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו כנ"ל:

איבעי' להו ר' יהודה בן בבא לקולא פליג פי' דיש מקומות ושעות שמעידין עליו לאחר ג' ימים או לחומרא פליג פי' ואפי' תוך ג' ימים יש מקומות ושעות שאין מעידין עליו:

ת"ש דההוא גברא עד ואנסבה רבא לדביתהו לבתר ה' ימים ופרקי' דשאני מיא דצמתי מכה כלומר ואין הפרצוף משתנה בו אעפ"י ששהה יותר מג' ימים במים ונרא' דה' ימים לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשו מעשה לאחר י"ז ימים והכא בגמרי' מעשה שהיה כן היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל יש מחמירין ואומרים דה' יומי דוקא:

וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה פי' והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד אחר שעלה מן היבשה אין מעידים עליו והכי אמרינן דאי אשתהי מתפח תפח ומשתנה וכסבורי' שהוא ראוב' ואינו אלא שמעון ואין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרי' מתפח תפח ולא אמרי' האי אתפחי נתפח שמעי' שאפי' אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידים עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל:

מטעה טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרי' לק' דמים שאין להם סוף חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דה"ל למיחש למחילה של דגים ואינו נר' לומר דההיא נמי בכלל טעותיה דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימי לא חיישי' להו למחילה של דגים דבהא ודאי לא הי"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבה כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימי במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו אבל נר' דלא שמיע להו ברייתא דלקמן: