ריטב"א על יבמות קכ:

כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:

ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':

למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו. ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:

אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:

רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:

אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד: