ריטב"א על סוכה ט.

איכא דק״ל והיכא פרכינן לב״ה דהוה תנא מדשמואל דהוא אמורא וזוטר מניה טובא ולאו מלתא היא דאנן לשמואל הוא דפרכי׳‎ מדב״ה היכא קאמר מלתא דלא כב״ה ודכותה בתלמודא ומשום דקי״ל כשמואל הוא דקשיא לן הכי וקשיא להו לרבוותא דהכא משמע דהלכתא כשמואל מדפרכינן הכי היכי אפשר דתהוי מלתיה דלא כב״ה ואלו ל״ל הלכתא כותיה מאי קושיא אדרבה היא הנותנת משום דלית ליה כב״ה דקי״ל כותיה לית הלכתא כותיה אלא ודאי דקים לי׳‎ לתלמודא דהלכתא כשמואל והכי משמע נמי במנחות והכין פסקי כולהו רבנן ז״ל ותמיהא מלתא דהא התם במנחו׳‎ דמייתי תלמודא האי פלוגתא דרב ושמואל אוקי׳‎ כתנאי דתניא ציפן זהב או שהטיל עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע״פ שלא עבדן לשמן רשבג״א אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן רב דלא בעי טוייה לשמה כרבנן דלא בעו עיבוד לשמן ושמואל דבעי טוייה לשמה כרשב״ג דבעי עיבוד לשמה ולית הלכתא כרשב״ג דהא יחידאה הוא. ועוד דהא אוקי בפרק נגמר הדין דרשב״ג כאביי דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא ואקשינן ליה לאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של ספר נרתק של תפילין ורצועותיהן עד שלא נשתמש בו קדש ישתמש בו חול אלמא הזמנה לאו מלתא היא וקשיא לאביי ופרקינן תנאי היא דתניא ציפן זהב כו׳‎ פי׳‎ דאביי דאמר כרשב״ג ורבא דאמר כרבנן וכהאי דהאומר לאומן כיון דכן שמעינן דלית הלכתא כרשב״ג דהא בפלוגתא דאביי ורבא קי״ל כרבא וכיון דלית הלכתא כרשב״ג לית הלכתא נמי כשמואל דקאי כותיה ואיכא דמתרץ דאע״ג דקי״ל כרבנן ולא בעו בתפילין עיבוד לשמן וכרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא גבי ציצית קי״ל כשמואל דבעי טוייה לשמה דשאני ציצית דכתיב בי׳‎ לך לשם חובך והא דאוקי׳‎ במנחו׳‎ כתנאי דשמואל כרשב״ג ולא אוקימנ׳‎ אפילו כרבנן וציצית שאני כדאמרן משום דהתם לא נחתינן אמסקנא דהכא דמפלגינן בין ציצית לסוכה שמעינן דה״ה נמי לתפילין דכתיב והיו לך לאו׳‎ ההוא לא מדרש לך לשם חובך דלא כתיב גבי׳‎ עשי׳‎ ובמנחו׳‎ דרשינן לה למלתא אחריתי לך לאו׳‎ ולא לאחרים לאו׳‎ כנ״ל לפי שיט׳‎ זו מיהא ל״נ חדא מדאוקמינן במנחו׳‎ כתנאי ולא מפלגי׳‎ בינייהו כלל ועוד דגבי מצות שאינן עצמן דבר שבקדושה והן נזרקין בעינן דלכתוב קרא בהדיא דבעינן עשי׳‎ לשמ׳‎ והיכא דלא כתיב לשמה לא בעינן לי׳‎ אבל דברים שבקדושה כגון תפלין ומזוזות וס״ת מסתמא משמע דבעינן להו לשמה כקדשים עד דאיכא קרא או גמרא דלא בעינן לשמה והנכון בפירוק שמועו׳‎ הללו דבתפלין איכא תלת פלוגתי חדא רבנן דפליגי עליה דרשב״ג דס״ל דתפילין לא בעינן לשמ׳‎ כלל ואפילו בקדושה עצמה כגון טלאי של תפלין שהוא עצמו קדוש דומיא דתפלין עצמן וכדמוכח במסכת שבת דאמרי׳‎ שי״ן של תפלין הלכה למ״מ וה״ה דלא בעינן בכתיבת תפלין עצמן לשמן כלל ולאו משום דס״ל דהזמנה לאו מלתא היא דהא אמרי׳‎ בפרק נגמר הדין דבדבר שהוא גופו קדוש דלכ״ע הזמנה מלתא היא דגמרי׳‎ מעגלה ערופה וכל היכא דהזמנה מלתא בעי׳‎ לשמה באותה הזמנה במלתא דאית ביה לשמה כדאית׳‎ הת׳‎ אלא טעמא דרבנן משום דהכי גמירי לה דתפילין א״צ לשמה ובהא קילי ממזוזות וס״ת דבעי׳‎ לשמה לפי דקילי נמי דלא בעו שרטוט ורבנן דמתני׳‎ דאמרי לאומן עשה לי תיק של ספר כו׳‎ סברי דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש ואפילו בתפילין גמרי׳‎ דבעי עבוד לשמן ואצ״ל כתיבה אבל בתיק של תפלין ונרתק ורצועות שאינן אלא משמשין לא בעי׳‎ בהו לשמן כרבא דאמר דמשמשין כגון בגד של מת הזמנה לאו מלתא היא ולא חשיבא למקפד בה למעבדה לשמה ורשב״ג סבר דכיון דבעי׳‎ בתפלין לשמן אפילו במשמשין נמי בעי׳‎ לה דבדידהו נמי הזמנה מלתא כסברא דאביי ואנן קי״ל כרשב״ג במאי דפליג את״ק דידיה למימר דבעי׳‎ בתפלין לשמן בדבר שגופו קדוש בעבור הקלף והטלאי כרבנן דמתני׳‎ דאמר לאומן כו׳‎ ובהא קאי שמואל כותיה דבעי׳‎ בציצית לשמן שהיא גופה של מצוה מדכתיב תעשה לשם חובך ומשום הא גמר דבעי׳‎ טוייה נמי לשמה כיון שהו׳‎ גופו של דבר ולא משמשין ולית׳‎ לדרב ולא דרבנן בר פלוגתייהו דרשב״ג ולא בעו לשמ׳‎ בתפלין ולא בציצית אפי׳‎ בכתיבה של תפלין ועשיה של תפלין ועשיה של ציצית שהיא ככתיבת תפלין וגבי נרתק ותיק ורצועות שהם משמשי׳‎ קי״לן כרבא וכרבנן דמתני׳‎ דאומר לאומן דסברי דהזמנה במשמשין לאו מלתא היא ולא בעי׳‎ להו לשמן ודלא כרשב״ג ואביי דסברי דאפילו בהכי בעינן לשמ׳‎ והזמנה מלתא היא וה״ז מבואר יפה מפי מורי הרב נר״ו. וכבר הארכתי בזה במסכת גטין בס״ד:

והא דאמרי׳‎ עשאה מן הקוצין ומן הגרדין כו׳‎. פי׳‎ קוצין חוטין הניתקי׳‎ מן הבגד כשמעבירין עליו קוצין לתקנו ואם היו במקום הציצית ועשאה מהם הו״ל תעשה ולא מן העשוי ומן הגרדין פרש״י שעשאה מחוטין שאדם מוציא מחתיכה של בגד שקורין פיליר״א ומן הנימין אותן חוטין שנשארים בסוף האריגה וקוצצין אותם והם פסולין מפני שהחוטין חתוכין כבר ולא נחתכו לשם ציצית וליתיה להאי פירושא דהא רב לא בעי לשמה גבי ציצית ואפילו בעשי׳‎ כדכתיב לעיל והנכון דגרדין הן חוטין שנשארים בתפירת הבגד ונימין אותן החוטין שנשארים בסוף האריגה שלא נחתכו ופוסל רב משום תעשה וכו׳‎ אבל אם חתכן ועשה מהן ציצית היינו מן הסיסין דרב מכשר דלא בעי׳‎ לשמן ושמואל פוסל דבעי טויה לשמן וקי״ל כשמואל:

הא דאמרי׳‎ ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה תמי׳‎ מלתא הא ל״ל קרא ת״ל דה״ל מצוה הבאה בעבירה כדאמרי׳‎ בקרבן ובלולב. תירצו בתוספו׳‎ דל״ל מצוה כו׳‎ אלא בדבר הבא לרצו׳‎ כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצות וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא. וי״ל דאנן השתא לשמואל קיימי׳‎ דלית ליה מצוה הבאה בעבירה ומש״ה אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה א״נ דאפילו לכ״ע נמי אצטריכ׳‎ ומשום דבלולב אסר רחמ׳‎ גזול ושאול וחזי׳‎ גבי סוכה דשרא רחמנ׳‎ מדכתיב כל האזרח בישראל כו׳‎ מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה א׳‎ כדאיתא לקמן הוה ס״ד דה״ה דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצו׳‎ קמ״ל לך שלך למעוטי גזולה דאפילו בדבר שאינו בא לרצו׳‎ איכא משום מצוה הבאה בעבירה והאי סוכה גזולה דפסלי הכא לא ידעי׳‎ מאי נינהו דאי בשהוציא חבירו מסכתו הא קי״ל דקרקע אינו נגזלת וה״ל סוכה שאולה כדאיתא בפרק לולב הגזול ולית בה מצוה הבאה בעבירה כיון דברשותיה דמריה איתא ואם בשגזל עצים וסכך בהן הא קי״ל התם נמי דכשרה כדאמרי׳‎ בגמרין. והנכון דהיכא דגזל עצים וסכך בהן מדאורייתא סוכה גזולה ולא קני ליה דליכא יאוש ושינוי רשות מיהו מדרבנן קני ליה מתקנת מריש שתקנו שיתן דמי עצים מפני השבים כדאיתא בפ׳‎ ג׳‎ הלכך סוכה כשרה היא מדרבנן דהפקר ב״ד הפקר ומיהו משכחת לה סוכה גזולה כגון העשויה בראש הספינה או בראש העגלה שהיא מטולטלת וכיוצא בה שהם נגזלות וכדפרש״י ז״ל נמצאו ג׳‎ דינין בדבר דסוכה העשויה בקרקע אינה גזולה אפי׳‎ מדאורייתא וגזל עצים וסכך בהן אינן פסול׳‎ מדבריהם ומטולטל׳‎ פסולה לגמרי וזה ברור: