ריטב"א על שבועות מו

חזינן אי איניש דאמיד א"נ דמפקדי גבי' טענתיה טענה וש"מ שעשו תקנת נגזל לישבע וליטול אפי' ליטול כלים שהוא טוען שהיו פקדון אצלו אם הוא אמוד בכך ואפילו לא היה עליו אלא שומר חנם דהיינו סתם פקדון והיינו עובדא דירושלמי בשק צרור כדכתיב לעיל גבי תקנת נגזל באשו. בדליכא א' פי' דע"כ מתני' מיירי בהכי דאי הוה תמן א' כל חד וחד מצי מידחי ליה והיכא דחד מנייהו קטן או חולה או זקן או אשה הכל לפי ראות הדיינין. הא דתנן א' שבועת העדות ע"כ כולה מתני' בשעבר עליה במזיד ומשכחת לה לשבועת העדות כשאמר לו להד"מ ויש שם עדים שידעו שהיה כן והזכירוהו בדבר ואפ"ה קבלו עליהם שביעה והא דכתיבנא בריש פ' שבוע' הפקדון דלא משכחת מלקות בזדון שבועת העדות מלקות הוא דליתא משום דלאו בני התראה נינהו כדכתיבנא התם אבל מזיד איכא כדמוכח הכא אבל (איכא למימר) [אין לומר] דלא משכחת דליתברר שעברו במזיד אלא שאמר התנא (שלא) [שאילו] היה אפשר דמתברר הוי (חשוב) [חשוד] דכיון דלא משכחת לה דתתברר מילתא לא שייך למיתני עלה שכנגדו שנשבע ונוטל ודכ"ע לפי שהודה הוא על עצמו שעבר על השבועה במזיד אינו נפסל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע. אבל שבועת ביטוי איכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני פי' רש"י ז"ל בקושטא אשתבע שדעתו לקיימה ואפ"ה עבר עליה במזיד שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר להוציא שקר מפיו וכ"כ רבינו רמ"ה ז"ל אבל בתוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דודאי נעשה חשוד בכך דהא מ"מ עבר בלאו דלא יחל דברו כמלוה ברבית ושאר העוברים בלאו שהוא חשוד ואע"ג דאיסור בא מעצמו ולא אמריתה אלא דתנא לא קתני ליה ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דלא נהירא האי סברא דר"ת ז"ל דאי חשוד היא בכך הו"ל למתנייה לאשמועינן האי רבותא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כדברי ר"ת ז"ל דאפילו בשבועת ביטוי נעשה חשוד וכן נראה דעת הגאונים ז"ל וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל ובעובר על החרם כבר כתבתי דינן לעיל במכילתין בארוכה בס"ד. הא דאמרינן לעיל ל"מ קאמר יתור לשון יש כאן דהא פשיטא דל"מ קאמר מדקתני אפי' אלא דלא הוה ידענא מאי רבותא דשבועת שוא. הא דתנן היו שניהם חשודים רמ"א חזרה שבועה למקומה ר"י אומר יחלוקו ואיפליגו אמוראי בדברי ר"מ דמר סבר חזרה שבועה לסיני ומר סבר חזרה שבועה למקומה למחויב לה אבל בדברי ר"י לא נתפרש בגמ' מ"ט אלא דאמרינן דעבד ר"נ עובדא כר' יוסי וכל הגאונים ז"ל הסכימו שאין הלכה כר"י ולא כר"נ אלא כר"מ וכר' אבא דאמרו חזרה שבועה למחויב לה דסוגיין כוותיה בכולה ש"ס ומתניתא כר' אמי מסייעא ליה כדאיתא לקמן ונרא' מדבריהם ז"ל דר"י ור"נ לית להו כוותיה דר' אבא דאי לא כיון דר"מ ור"י הלכה כר"י ור"נ דהוא בתרא ודיינא דמובהק עבד כוותיה הו"ל למיפסק כוותייהו ומשמע דלית ליה דרב ושמואל דאי לא הול"ל חזרה שבועה לסיני כוותייהו וא"כ צריך לשאול מ"ט דר"י ור"נ וי"ל דר"י ור"נ מספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרינן חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל בתשובה אבל הקשה ר"ת ז"ל על שיטה זו דהא אשכחן לר"נ דאית ליה דר' אבא מדתנן בפ' השואל זה אומר שאול' מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' עלה לימא תהוי תיובת' דר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקינן הב"ע בשיש עסק שבועה ביניהם דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפיכך חייב אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל ולכך פי' ר"ת ז"ל דר"נ אית ליה דר' אבא ואית ליה דרב ושמואל כל חדא מנייהו בדוכתה אלא דקסבר דהכא שניהם מחוייבים שבועה וכיון שאין א' מהם יכול להשבע זה מפסיד מקצה וזה מפסיד מחצה והקשה על זה רבינו ז"ל דהא אמרינן הכא דרב נחמן כר' יוסי עבד ודלא כר"מ ואפילו ר"מ טעמא דידיה או כרב ושמואל או כר' אבא וא"כ ר' יוסי לית ליה דר' אבא ולא דרב ושמואל ודאי ועוד דלקמן אמרינן על מאי דאמר רב נחמן אם איתא לדרב ושמואל איתא ואם ליתא ליתא ופרכינן מדקאמר אם איתא אלמא מספקא ליה לר"נ והא אמר ר' יוסף בר מניומי עבד ר"נ כר"י כלומר אלמא ודאי לית ליה דרב ושמואל ואיברא שכך פי' רש"י ז"ל לקמן אבל ר"ת ז"ל לא כך מפרש לקמן אלא דהכי פרכינן ומי מספקא ליה. והא מדעבד עובדא יחלוקו ע"כ כי היכי דאית ליה דר"א אית ליה נמי דרב ושמואל ולחוש לדברי שניהם אמר יחלוקו שיפסיד כל א' מהם מחצה וכן פי' בעל המאור ז"ל ואע"ג דמרן הרמב"ן ז"ל שדא נרגא לקמן בפי' ההוא מ"מ אפשר להתיישב שם כפי' ר"ת ז"ל כדבעינן למיכתב קמן וגם מ"ש רבינו ז"ל דכיון דר"י פליג על ר"מ ולר"מ אוקימנא כר' אבא או כרב ושמואל מכלל דר"י לית ליה ודאי כחד מנייהו ומסתיין דנימא דמספקא ליה אי עבדינן כר' אבא או לא הא ל"ק דלעולם אימא לך אף ר"י אית ליה בעלמא כר' אבא וכרב ושמואל ומש"ה הוצרך לומר כאן יחלוקו לקיים דברי שניהם ובהא פליג על ר"מ כי ר"מ אינו תופס כאן אלא דברי א' מהם או כר' אבא או כרב ושמואל ונדחה הב' מפני חבירו ועכ"ז אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה ואי משום ההיא דפ' השואל כבר פירשנו דכי אוקימנא בשיש עסק שבועה ביניהם לאו משום דר"נ סבר לה כר' אבא אלא משום דסתם מתני' דהתם ר"מ ור"נ סבר לה כר"מ הכא חזרה שבועה למחויב לה קאמר כר' אבא אבל איהו כר"י ס"ל דמספקא ליה וכ"ת וכיון דמתני' דהתם סוף סוף דלא כר"נ מוקמינן לה נשבקה כפשטה בלא עסק שבועה ונימא דהויא דלא כר"נ הא בורכא היא דאי סתם מתני' דהתם סבר דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב ר"נ כמאן מן תנאי מוקים נפשיה דס"ל פטור כוותיה בהא לא משכח תנא דמכרח ליה הכי אבל כי אוקימנא בעסק שבועה מוקים נפשיה כר"י דהכא וזה ברור: