ריטב"א על שבועות מו.

ראיה דלשלם קתני ראיה דלהשבע לא קתני פי' הראיה דקציצה שאם מצא עדים ששתים קצץ [לשלם] מיד קתני אבל ראיה דרישא שיביא עדים ששכרו כדי שיתחייב לו שכיר שבועה שיהא נשבע ונוטל לא קתני. שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא א' מי נשבע ודאי לשון שאלה זו מוכיח דקי"ל לבי רב דלא סגייא הכא בלא שבועה או דב"ה או דשכיר אלא דלא ידעי מי נשבע אם יהא ב"ה נשבע ונפטר או שכיר נשבע ונוטל ואהדר להו שמואל דבזו ב"ה נשבע ונפטר ומעתה הא דאמרי' איני והתני רבה בר שמואל וכו' דבעי' לומר דאפי' בלא שבועה נפטר ב"ה לאו דבי רב פרכי לה דא"כ תיקשי אף לדידהו אלא תלמודא פריך לה והכי דייק לישנא דאיני דנקטי'. קציצה ודאי מידכר דכירי לה אינשי פי' מידכר דכירי לה בשבועה מיהת. ואי לא מייתי ראיה פקע פי' ופטור ב"ה בלא שבועה דהכי משמע לישנא דהמע"ה בכל דוכתא. לצדדין קתני פי' לשון משונה הוא משאר מקומות וה"פ דהמע"ה דאמרי' הכא אינו מילתא פסיקתא לגמרי אלא שיביא ראיה לחיוב ממון ולא יהא ב"ה נפטר בשבועה וא"ת ומעיקרא היכי ס"ד לומר שיהא ב"ה נפטר בלא שבועה והלא הוא מודה במקצת גמור ובשלמא למ"ד הילך פטור ניחא דמוקמינן לה באומר הילך אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר וי"ל דמסתמא אין כאן מודה במקצת דהא מסתמא מיד פרע לי ב"ה הא' שקצץ לו לפי דעתו אלא שהלה א"ל שיתן לו אחרת כי שנים קצץ לו ומאי דקרינן דקציצה בכולה סוגייא דהויא שבועה דאורייתא כדאיתא בסוף שמעתין ואמרי' כר"י היא דאמר שכל זמן שהשבועה נוטה אצל ב"ה שכיר נשבע ונוטל לא שיהא דאורייתא ממש ככל מודה במקצת אלא שהיא כעין מודה במקצת והיינו לישנא דנקט שבועה אצל ב"ה וזה ברור. מתיבי הנותן טלית לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא א' כל זמן שהטלית ביד אומן על ב"ה להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ב"ה ראיה אומן נאמן בלא שבועה דהכי משמע האי לישנא דכי לא מייתי ראיה פקע וכדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה וש"מ דכל שלא נתנה לו ליכא שבועה כלל חדא דהא לא מפליג בהא אלא בסיפא שנתנה לו ועוד דכי קתני עבר זמנו המע"ה היינו למימרא דפקע בלא שבועה ומסתמא ראיה דרישא כראיה דסיפא ומעתה יש ללמוד מכאן שהמלוה את חבירו על המשכון והמלוה אומר שתים הלויתיך והלוה אומר חדא הלויתני המלוה נאמן בלא שבועה בנק"ח ונוטל שתים וטעמא משום דאית ליה מיגו דאי בעי אמר להד"מ או לקוח הוא בידו שיהא נאמן בלא שבועה והאי מיגו מעלייא הוא ממעיז למעיז ויש עוד ראיה לדין זה ממ"ש בירושלמי על משנתינו גבי שכיר היה בידו משכון (דר"א) [בהא] נוטל בלא שבועה וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל תלמידו של הרב רבינו אלפאסי ז"ל שהשיב על רבו ז"ל שכתב בתשובה שאינו גובה אלא בשבועה וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל דכיון שאינו טוען כלום על גופו של משכון אלא שבא לגבות חובו מן הלוה לא מהני ליה מיגו דלקוח הוא בידו לפטרו משבועה והרי הוא ככל הנשבעין ונוטלין שנשבעין בנק"ח והראיות שכתבנו יש מרבותינו נ"נ דוחין אותם דשאני שכיר דכי היכי דעבוד ליה רבנן תקנתא כשאין בידו משכון שיהא נשבע ונוטל עבוד ליה תקנתא כשיש בידו משכון ליטול בלא שבועה והא דקצץ נמי הא אוקימנא כר"י דס"ל דתקון באומן דכל שהשבועה נוטה אצל ב"ה שכיר נשבע ונוטל ובכלל תקנה זו שיהא נוטל בלא שבועה כשיש בידו משכון אבל בעלמא אין אדם גובה אלא בשבועה ואין זה מתחוור דאי עביד תקנתא דשכיר להיות נשבע ונוטל במקום שהי' ב"ה נפטר לגמרי וכדי שלא ילך שכיר בפחי נפש למה לא יתקנו לו שלא יהא נוטל אל' בשבוע' כאיניש דעלמא ועוד דהא השתא מעיקרא דסוגיין לא הוה ידעינן דקצץ ר' יהודה היא ולקמן נמי פרכינן עלה כדאוקימנא כר"י ואפ"ה הוה ניחא לן מאי דקתני רישא על ב"ה להביא ראיה אלמא קי"ל דהאי דינא אף לרבנן ובכל דוכתא מעתה הדין הא' עיקר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכן דעת מורי הרא"ם ז"ל אבל מורי הרשב"א ז"ל פסק כדברי הרמב"ם ז"ל לפי שכן כתבו הגאונים ז"ל וכן המנהג לדון בכל הגליל הזה. גירסת הספרים שלא נמחקו מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי אלא קצץ ר"י היא ולא רבנן השתא היכא דמחמיר ר"י מקילי רבנן היכא דמיקל ר"י מחמרי רבנן ואלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המע"ה מני לא ר"י ולא רבנן אלא לעולם מיפלג פליגי וכו' ופרישו לה רבנן דרב ששת תרתי פריך על אוקמתא דלעיל דתריצנא לשמואל מתניתא דקצץ לר"י ולכך נשבע ונוטל לפי שכל מקום שהשבועה נוטה אצל ב"ה שכיר נשבע ונוטל אבל לרבנן בקציצה בע"ה נשבע ונפטר ולהכי פריך רב ששת תרתי חדא דא"כ סברות ר"י ורבנן הפוכות לגמרי ובפרעון דכופר בכל דמקילי רבנן על השכיר מחמיר ר"י ובקציצה דמקל ר"י מחמרי רבנן ועוד ברייתא דתני רבה בר שמואל המע"ה דמשמע דכי לא מייתי ראיה פקע וב"ה נפטר בלא שביעה מני לא ר"י ולא רבנן ומתרץ לעולם מיפלג פליגי וכו' ול"ג אלא והקשו על פי' זה דמאי מקשה מדתני רבה בר שמואל דהא לעיל תריצנא דלצדדין קתני ואתייא כרבנן וקבלה ש"ס לההיא שינוייא לכך יש מוחקין דל"ג ואלא הא דקתני רבה בר שמואל וכו' ולא פריך רב ששת אלא חדא בלחוד מהיפוך הסברות של ר"י ורבנן והיינו דכי אהדרי' אפירכא דרב ששת ואמרי' לעולם מיפליג פליגי וכו' לא משנינן מידי במתניתא דתני רבה בר שמואל אלא דיהבינן טעמא להיפוך הסברות דר"י ורבנן ואין זה נכון למחוק גירסת הספרים כולם ויותר יש לפרש לקיים הגי' דהא דפריך רב ששת מדתני רבה בר שמואל ולא מתרץ לה דלצדדין קתני כדתריץ תלמודא לעיל יש שני תשובות בדבר חדא דלעיל לאשמעינן כל הני מתנייתא דתנינן בקציצה המע"ה והוייא כפשטיה דאי לא מייתי ראיה פקע ולהכי קס"ד לתרוצי דדילמא לשון זה כשכיר משונה משום דפשיטא דאיכא שבועה גבי שכיר אבל השתא דחזינן כל הני מתנייתא דלאו לצדדין תנו לא ניחא לן לדחוקי הכי מתנייתא דתני רבה בר שמואל אלא דתהוי כפשוטא ומודו רבנן לר"י דכי לא מייתי ראיה פקע ודלא כשמואל ועוד דכל היכא דלא אשכחן בדשמואל אלא חדא דוחקא מקבלים ודחקינן כי היכי דתיקום דבי שמואל ודבי רב אבל השתא דאשכחן תרי דוחקי דוחקא בהיפוך הסברות ודוחקא דמתניתא לא ניחא לן לומר כן והיינו דלא פרקינן אלא קושיא קמייתא דהפוך הסברות ולא חיישינן לתרוצי אידך דתני רבה בר שמואל או משום דלא חיישינן לההיא פירכא דניחא לן במאי דתריצנא לעיל דלצדדין קתני או משום דאיתרצא דוחקא קמייתא תו לא חייש אפי' רב ששת לאידך פירכא ומתרץ לה כדלעיל כך נראה לפרש לפי שיטת הראשונים ז"ל וגי' זו אלא דאכתי קשיא לי דבכולהו נוסחי דידן גרסי' אלא לעולם מפליג פליגי ועוד דכיון דרב ששת פריך הו"ל לפרושי ולמימר כן ותו הא דתני רבה בר שמואל ואמאי נקט לשון הא דתני לכך נראה לפרש לפי גי' זו דרב ששת לא אתקיף אלא פירכא דהפוך הסברות דהוי תמיהה רבה ובעי לאוכחי מכח האי תמיהה דברייתא דקצץ דשמעת מינה דשכיר נשבע ונוטל אף רבנן היא דכיון דהיכא דמחמיר ר"י ומקילי רבנן כ"ש דמיקל ר"י דמקילי נינהו וס"ל דקציצ' נמי לא דכירי אינשי אפי' בשבועה והשוו חכמים מדותיהם דבין בפרעון בין בקציצה שכיר נשבע ונוטל ותלמודא מהדר אדרב ששת דא"כ דמודו רבנן דר"י בקציצה דשכיר נשבע ונוטל הא דתני רבה בר שמואל המע"ה אפי' נפרש אותה כדלעיל דלצדדין קתני אינה לא ר"י ולא רבנן דהא פטר לב"ה בשבועה מיהת ואי אפשר לשבש ברייתא זו דהא מתרצתא היא ולעיל שקיל וטרי בה אלא ודאי דלעולם מפליג פליגי רבנן בקציצה על ר"י וס"ל דקציצה מדכיר דכיר בשבועה וכדאמר שמואל והפוך הסברות לא תיקשי לך דכל חד מנייהי יהיב טעמא למילתיה ר"י משנה מדותיו בפרעון וקציצה דכל בדאורייתא דאיכא צד מודה במקצת ושבועה מטה אצל ב"ה עקרוה רבנן לשבועה ושדיוה אשכיר וכל בדרבנן דליכא אלא כופר בכל לא עביד בה שום תקנתא ורבנן משוו מדותיהן דכל שבפרעון דלא דכיר ב"ה אפילו בשבועה בין בדאורייתא בין בדרבנן שדיוה אשכיר שיהא נשבע ונוטל וכל שבקציצה ב"ה נאמן בשבועה ומדכר דכיר לה ב"ה בשבוע' וכדשמואל כנ"ל פי' שמועה זו וקמה לה מימרא דשמואל אליבא דהלכתא וכן הלכה ותו לא מידי:

הנגזל כיצד וכו' הנחבל כיצד וכו' עד כיצד א"ל חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא א' הקשה הרב הלוי בן מיגאש ז"ל דהא קנס הוא ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וזו שגגה גדול' היא דהא כל חמשה דברים ממון הם לשלם על פי עצמו וכמו שמפו' בפ' החובל ובפ"ק דב"ק נמי תני ר' אושעיא בי"ג אבות נזיקין נזק וצער ורפוי ושבת ובושת ואמרינן התם עלה בהדייא דבקנס לא מיירי ולעיל בפ' שבועת העדות מפרש משלם בושת ופגם עפ"י עצמו וה"ה לחבירו כדמוכח התם וכן הוא פשוט בכל מקום ואולי שגה דההיא דאמרי' בפ' המניח בב"ק בההיא דרב חסדא דהוה אמר לפרעו לפדנא ולקופינ' דמרה ולסנקורת כך וכך והיינו דמי בושת ושלחו ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ולא היא כי לפי שאין בושת נגבה בבבל כמו קנסות משום דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל להכי שלחו ליה הכי וזה ברור מאד וכבר כתב עליו הרמב"ן ז"ל לומר שטעם הרב ז"ל בזו:

כתב רש"י ז"ל הכי גרסינן אר"י ראוהו שהטמין כלים וכו' כלומר דל"ג דאמר ר"י כדהוו גרסי בקצת נוסחי וטעמא דמילתא משום דהא דרב יהודה מימרא באנפי נפשה היא ולא קאי על תקנת נגזל השנוי במשנתינו דהתם כל שיש עדים שנכנס למשכנו שלא ברשות והוציא כלים תחת בגדיו הנגזל נשבע ונוטל ותו לא מפלגינן בין ב"ה לב"ה ולא בשום חלוק אחר מכל האמורין בדרב יהודה והא דרב יהודה באיניש דעלמא שלא אמר שנכנס למשכנו וכן עיקר כך גי' הספרים והיא גי' ר"ח והרמב"ן ז"ל וכן גורס רבינו אלפאסי ז"ל ילא אמרן אלא בב"ה שאינו עשוי למכור כליו אבל ב"ה העשוי למכור כליו נאמן. ובב"ה שאינו עשוי למכור כליו נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל בדברים שדרכם להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין לא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל צניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל אומר גנובין לא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' ובכולהו נמי לא אמרן פי' דנאמן אלא בכלים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר אבל עשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן כדשלח ליה וכו' ולפי גי' זו הנכונה לעולם נאמן הוא לומר לקוחין הן בידי בשבועת היסת עד דאיכא תלתא לגריעיתא דב"ה אינו עשוי למכור את כליו ושהן כלים שאין דרכן להטמין ושהוא איניש דצניע הא ליכא חדא מהני נאמן ואפי' איכא כל הני דגריעותא דוקא בשזה טוען שאולין או שכורין ודכוותה אבל טוען גנובין או גזולין וזה אומר לקוחין או נתונין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי או בגזלני לא מחזיקינן וכן פסק הרמב"ם ז"ל ויש קצת נוסחאות דמקדימין בבא דאיניש דלא צניע לבבא דדברים שאין דרכן להטמין ואין בזה קפידא כ"כ כי הכל יוצא לפסק אחד ויש גורס והיא גי' רבינו האיי גאון ז"ל ולא אמרן אלא בב"ה העשוי שאינו למכור את כליו אבל בב"ה העשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באינוש דצניע היינו אורחיה ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל בדברי' שאין דרכ' להטמין אינו נאמן כו' כדכתיבנ' ולפי גי' זו אינש דצניע בדברי' שאין דרכ' להטמין וכן איניש דלא צניע בדברי' שדרכן להטמין אינו נאמן ואינו מחוור ויש שמדקדקין גם לפי גרסתינו דמדקאמרי מעיקר' ולא אמרי' אלא שזה אומר שאולין וכו' והדר מחלקינן בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לשאינן עשויים דבדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר אפי' הלה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אינו נאמן וזה אינו נכון בעיני הרמב"ן ז"ל ועיני רבותי תלמידיו ז"ל כי כלל גדול אמרו לעיל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ומש"ה לא מהני לי' מגו דאי בעי אמר שאולין הן דכמיגו במקום עדים חשבינן ליה דבהנהו דלעיל נמי בכלים שאין עשויין להשאיל איכא האי מיגו ולא מהני ליה מהאי טעמא דאמרן וכ"ש טעמא למ"ד מרבנן ז"ל דמיגו לאפוקי ממונא בשום דוכתה לא אמרינן וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל דבטענת גנובין לעולם נאמן בלוקח בר ממתני' דהנגזל שיש עדים שנכנס למשכנו וכן עיקר והוי יודע דהא דאמרינן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן דה"מ שהכלים האלו נראין אבל לא ראה מתוך שיכול לומר לקוחין הם בידי דהא לא עדיפי כלים העשויין להשאיל ולהשכיר משאר כלים בעידי שאלה או עידי פקדון דכי ליכא ראה נאמן לומר שחזר ולקחם מיגו שיכול לומר החזרתים לך וכן בדין דהא מיגו גמור הוא ממעיז למעיז ועובדא דזוגא דסרבלא וספרא דאגדתא דעבד רבא ראה הוה ביה שהכלים היו ביד ב"ד או ביד אפוטרופוס שלהם וכבר ביררתיה בפ' חזקת וכן בפ' השוכר דב"מ ומעתה מ"ש ר"ח ז"ל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן דדוקא כשהוציאן טמונים אבל הוציאן מגולין נאמן זה אינו דהא ברירנא בדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן כשראה היא והרי הוא כאלו איכא עידי פקדון וראה ואין על זה שום מיגו וכלים בחזקת בעלים עומדים וא"כ מ"ל הוציאן מגולין מ"ל טמונין ותדע דעובדא דרבא לא שייך בה כלים טמונין ואפ"ה לא טענינן ליתמי כלום ש"מ דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוחין הם בידי בדאיכא ראה ל"ש בין טמונין למגולין וכן פסק רבינו אלפאסי והרמב"ם ז"ל וכן הכריע הרמב"ן ז"ל ובפי' הדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כתב הרמב"ם ז"ל שאין זה אלא בדברים שתחלת עשייתן הוא לכך כגון היורות העשויות לכך וכלים של תכשיטי כלה שרגילים לכך וכן היה זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא אבל כל שאין עשויין מתחלתן לכך אע"פ שרגילין בהם להשאילם או להשכירם הרי הם כשאר כל הכלים והרב ז"ל חיזק מאד הסברא הזאת ואמר דליכא למינדא מינה ואין זה נכון בעיני שאר הפוסקים הבאים אחריו ובכללם הרמ"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל אלא כל שרגילין בני אדם להשאיל ולהשכיר אותם וזה עשוי להשאיל לזה וזה עשוי לשאול מזה הוי דברים העשוייים להשאיל ולהשכיר ואם זה הכלי אין דרך בני אדם להשאילו ולא להשכירו אע"פ שזה האיש עשוי להשאיל או להשכיר משאר כליו לזה דין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר יש לו והיינו דאמרינן התם בב"מ בסכינא דאשכבתא משום דלאו אורחא דאינשי לאושאוליה משום דפגום שהוא נאמן וכדברירנא התם בס"ד וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה וז"ל אם זו המקרא רגילין ב"א להשאיל ולשאול כמותה והיה מנהג שמעון זה להשאיל אותה אין ראובן נאמן ע"כ וא"ת א"כ מאי עדיפיתא דספרא דאגדתא וזוגא דסרבלא טפי משאר מילי שהכל לפי השואל והמשאיל וי"ל דהיינו עדיפותא דידהו דכיון שהן וכיוצא בהן רגילין בני אדם להשאילן ולהשכירם מן הסתם הרי הם בחזקת שאולין ואע"ג דלא ידעי' אם זה עשוי להשאיל לזה ואם לאו אל יקשה עליך לשון הגמרא שקורא אותם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שזה דמסייע לפי' הרמב"ם ז"ל דהמסייע הזה אין בו ממש וכדכתב רמ"ה ז"ל דה"נ אדם עשוי למכור את כליו ופירושו דרגיל הכא נמי ל"ש ולא תיקשי לן נמי הא דאמרינן הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאיל לאחרים דש"מ דסתם ספרים העשויים להשאיל ואילו הכא נקטינן ספרא דאגדתא דוקא ואמרינן נמי בפרק הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול וההיא נמי מן התקנ' דש"מ אין עשויין להשאיל שהרי כבר אמרנו כי הכל לפי מה שהוא השואל והמשאיל כי בודאי מצוה לאדם להשאיל ספרו כשאינו צריך לו לעצמו למי ששומרו כראוי אבל לא למי שמקלקלו וכמ"ש כאן רש"י ז"ל וכ"ש למי שאינו רגיל בלמוד דלא הוי עשוי להשאיל והכל לפי ב"א וזה ברור ואין בו בית מיחוש: