ריטב"א על ראש השנה כט:

ת״ר לא יפרוס. פי׳ דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר״ת ז״ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק״ל דנשים סומכות רשות ואע״ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע״ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ׳ מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס׳ נשים סומכות רשות וק״ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי״ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ״מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה״ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי״א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ״כ רבינו אפרים:

פרק רביעי יום טוב של ר״ה. פי׳ וק״ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי׳ הרמב״ם דהיינו כל א״י חוץ מירושלים וכן פי׳ תוס׳ ואע״ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע״כ מפ׳ כל שאר א״י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו׳ אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא״כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א׳ פי׳ ובמדינה היינו ירושלים ה״ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר״ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב״ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ״ת א״כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו׳ וכ״ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב״ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח״כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב״ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו׳ אבל כשהמקדש קיים וב״ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:

משחרב בהמ״ק וכו'. פי׳ ועם ב״ד ובפני ב״ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב״ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא׳ תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א׳ וא׳ חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב״ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא״כ בר״ה שהוא יום א׳ ושמא ישתכח מישראל:

א״ר אלעזר. פי׳ כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.

א״ל וכו'. ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת״ק ופרקינן איכא ביניהו ב״ד דאקראי פרש״י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ׳ בגמרא ובר״ה לא היו תוקעין אלא בב״ד שקדשו בו את החדש וסבר ר׳ אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה״ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת״ק סבר אפילו ב״ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג׳ של ב״ד (סומכין) [סמוכין] וכ״ש בזמן דליכא ב״ד סמוכין אבל הרי״ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב״ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב״ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה״ה כל מקום שיש שם ב״ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג׳ מהן שראוין לקדש החדש ות״ק סבר אפילו ב״ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב״ד דאקראי והלכה כת״ק ומ״ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב״ד שקדשו החדש אתיא כר״א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:

גמ׳ מ״ט וכו'. פי׳ וה״ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה״י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר״ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ״מ שיעבירנו ד׳ אמות בר״ה ובמס׳ סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית׳ ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי׳ דלא ידעינן במעשה אע״ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי׳ שהרי בא״י שהיו עושין בתחלה יום א׳ בזמן הזה ג״כ עושין יום א׳ חוץ מר״ה דעבדינן ב׳ ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ״ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה״ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי״ף שכתב במס׳ מגלה מ״ש במס׳ סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא: