ריטב"א על ראש השנה כז.

והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש״מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:

ושני חצוצרות מב׳ הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע. פי׳ שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:

והתניא זכור ושמור וכו'. ופרקינן לכך מאריך בשופר פי׳ ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי׳ ואפי׳ לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי׳ בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:

ת״ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הרי״ץ גיאת פי׳ אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי׳ מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א״ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א׳ מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז״ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז״ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ״מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש״י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד״א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ״ל והירושלמי שסמך עליו הרי״ץ גיאת זהו דגר׳ התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר׳ אבא בר זבדא בשם ר׳ זעירא אפי׳ א׳ אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע״כ והרמב״ן ז״ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר׳ אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א״ר יוסה הד״א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי׳ שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א׳ ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי׳ עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג״כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע״פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר׳ אבא בר זבדא ואמר אפילו א׳ אין בידו כו׳ כלומר בא לחלוק על ר׳ יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר׳ אבא אפילו אחת אין בידו אע״ג דר׳ יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ״ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי׳ אחת אין בידו וראיה לפי׳ זה שהרי בפ׳ י״ט של ר״ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי׳ הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר׳ אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל״ל ר׳ אבא אמר לא יצא כלשונו של ר׳ יוסה דאמר יצא והרשב״א נר״ו פי׳ דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור׳ אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר׳ יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה״ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע״ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ״מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי׳ כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי׳ והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא״ל ר׳ אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה״ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי״ל כמ״ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר׳ יוסה ע״כ ואינו מחוור דאפי׳ תימא דר׳ אבא ס״ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר׳ אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ״ל:

אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי'. כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:

ת״ש התוקע לתוך הבור וכו׳ ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא. לקמן מפרשינן לה:

ה״ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי. וה״פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה״פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה״ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן. והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי״א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז״ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:

תניא נמי הכי בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו'. פי׳ מקום שיש שופר כגון ר״ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש״י והמפרשים ז״ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז״ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז״ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב״ד ז״ל על קושיין דהא אמרינן במס׳ תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז״ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז׳ ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ״ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ׳ אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז״ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר׳ התם בירושלמי קומי ר׳ יהושע תקעו בתעניתא ר׳ יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי׳ ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע״כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור׳ יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז״ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי״מ דהכא (ה״ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ״פ כגון ר״ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה״ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי׳ הרשב״א נר״ו וכתב דהא דבעי ר׳ יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה״ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה״ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי׳ בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ״ל ונכון הוא:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו'. קשיא להו לרבנן ז״ל דהא קיי״ל כר׳ יהושע כדאמרינן בפ״ק לתקופה כר׳ יהושע ור״ת ז״ל פי׳ דקיי״ל כרב עינא דפריך משוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות וה״ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בר״ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר״ה אבל לא בשאר יומא דכפורי וז״ש שוה היובל לר״ה והקשה עליו בתוס׳ דא״כ לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר׳ אליעזר הל״ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי אתיא מתניתין כר׳ אליעזר הא ודאי כי אמרינן ליה בר״ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם וא״כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל משמעות (תועלת) [תחלת] דין הא אפשר לאומרה בין בר״ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן לו שהן שוין לברכות ועוד אפי׳ יהא משמעותו תחלת דין גם בר״ה משום הא ליכא לאפוקי מדר׳ אליעזר דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם והרי קושיית התוס׳ שרירא וקיימא וע״ק היכא מפרש הני רבנן ז״ל בלישנא דזה היום מאי דלא מפרש בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי׳ על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר׳ אליעזר היא וכדהוי נוהגין בימי חכמי התלמוד וכדמוכח סוגיין כר׳ אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על מתניתין דשוה היובל לר״ה אי כר׳ אליעזר או לא אבל מאי דמצלינן האידנא והוי מצלי אמוראי זה היום כר׳ אליעזר היא לד״ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא דמחטא הוא ואע״ג דתניא בפ״ק לתקופה כר׳ (אליעזר) [יהושע] סברת אמוראי היא דליתה לההיא מתניתא אלא הילכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר׳ אליעזר דרב תנא הוא ופליג כנ״ל:

מתני׳ שופר שנסדק ודבקו פסול. פרש״י ודבקו בדבק שקורין (גרוד) [גלוד] וליתא דהא פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי׳ שדבקו בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול פרש״י דה״ל כשני שופרות ולכאורה הוי משמע לפי׳ דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדדיו לארכו אבל ליכא למימר הכי דא״כ היינו דבק שני שברי שופרות אא״כ תאמר דסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסדק פסול משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור [אלא] איכא למפסליה מטעמא דבעינן למימר ובודאי לכ״ע מלתא פסיקא תני הכא שהוא פסול ואע״פ שאינו מעכב התקיעה מדלא פריש לה כדפריש בסיפא גבי שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין סתמא להא נמי סתומי וטעמא דפסולא משום דכיון שנסדק כולו או רובו לארכו חשיב כאלו נחלק לגמרי ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו כ״ש לא דבקו שהוא פסול ותנא לרבותא נקטיה שאינו מעלה ארוכה וכמדבק שברי שופרות דמי דלא מהני להו למחשבינהו חד שופר ה״נ לא מהני׳ ליה לשוויי כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחד זו סמכו ענין לו ואפשר שאף רש״י ז״ל לכך נתכוון בפי׳ ומיהו לפי האי טעמא דוקא נסדק כולו או רובו שהוא ככולו בכל מקום דמיעוטו המפוזר מב׳ צדיו לב׳ הפיות לא חשיב אבל נסדק מיעוטו אינו בדין זה אלא דינו כניקב דמפרש דיניה בסיפא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע״ג דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו אע״פ (שלא נשתייר) [שנשתייר] בו שיעור תקיעה פסול ואע״ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו הוא דתלי דיניה בשיור שיעור תקיעה אבל לארכו בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל שנסדק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דחשוב מעתה כחתיכת קרן לפי שסוף סדק כזה להתרחב ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסדוק דמי וזה חומר גדול לבעל נפש ואינו נכון כלל:

דיבק שברי שופרות פסול. פי׳ מלתא פסיקתא קתני ואפילו אינו מעכב התקיעה ואפי׳ דבקם בעצמם ומשום דשופר א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ שופרות ואיכא מאן דדייק דכיון דקתני שברי שופרות מכלל דליכא בחד מיניהו שיעור שופר וחשיבי חתיכות בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה כשר וכדין נסדק לרחבו וזה אינו שלא אמר אלא בנסדק שעדיין היה מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא אבל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא הוסיף עליו כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר שלם משמע אלא הכא אדרבה להכי נקט שברי שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא חשיבי ב׳ שופרות וכ״ש כשיש בא׳ מהן או בכל אחד מהן כשיעור שופר א״נ והוא הנכון דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א׳ מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסדק מב׳ צדדין וכ״ש לפי פירושינו הנכון כנ״ל: