ריטב"א על ראש השנה כב.

מתני׳ אלו הן הפסולין. פי׳ הפסולין מדבריהם דאלו פסולי דאורית׳ לא נחת השתא למתני דהנהו פשטא דפסולין הכא והא דקתני העבדים דהוה פסולי דאורייתא כדאיתא בהחובל י״ל דמשום ר״ש דאכשר קרובים בקדוש החדש אצטרך למתני פיסול עבדים דלא תימא לא פסלו בעדות החדש אלא כשיש בו פיסול משום ריעות שבו ואפילו מדרבנן אבל כל שאין פסולו אלא מגזירת הכתוב כגון עבדים וקרובים כשר בעדות החדש קמ״ל שהעבדים פסולין אף בזה ולא הכשיר ר״ש אלא (עבדים) [קרובים] אבל (קרובים) [עבדים] לא שאף קרובים מגזרת הכתוב הוא שכשרים כאן כדכתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן כדאיתא בגמרא וראיה לפי׳ זה דהא במס׳ סנהדרין פ׳ זה בורר קתני כולה מתניתין דהכא דאלו הן הפסולין ולא קתני העבדים כדקתני הכא והיינו מטעמא דכתיבנא והשתא דפרישנא דמתניתין פסולין דרבנן קתני היינו דאמרינן בגמרא גבי סיפא דמתניתין זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה פי׳ דהא מתניתין גזלן דדבריהם וקתני סיפא שכל עדות שהאשה כשרה לה אף הם כשרים לה דאע״ג דעבדים פסולא דאורייתא אידך הוה פסולי דדבנן ועל אידך קתני זה הכלל בסיפא להכשירם בעדות אשה דאלו עבדים בהדיא תנן ביבמות שהוחזקו להיות משיאין מפי אשה מפי עבד מפי שפחה:

המשחק בקוביא. האי פסולא דרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם הא ודאי מדרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם מדין אסמכתא אע״ג דאסמכתא דלא קניא גזילה דאוריתא הוא מיהו כיון דלא משמע להו לאינשי דהאי להוי גזל לא מפסיל מדאוריתא וכדאמר בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

ומפריחי יונים. הא נמי למאן דמפרש אי תקדמי יונך ליוני והרי אסמכתא לא משמע להו לאינשי כדאמרן ולמאן דמפרש (אנא) [ארא] כ״ש שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא:

ומלוי ברבית. נראה מפרש״י ז״ל דמיירי אפי׳ ברבית קצוצה דאוריתא ופסוליה מדרבנן דמדאוריתא ליכא משום אל תשת עד חמס דהא מנפשיה יהיב ליה ואין דבריו נכונים דהא ניחא למ״ד דבעינן רשע דחמס אבל הא קיימא לן דבכל לאו דאוריתא מפסיל והכא ודאי כ״ע ידעי דאיכא לאו דאורייתא ויש לפרשה דרבית הבאה במלוה קאמר ומשום לוה נצרכה דלא משמע להו איסורי לאינשי אלא גבי מלוה בלחוד אבל לא בלוה וטפי משמע להו בערב ועדים מדכתיב לא תשימון עליו נשך וכדפרישית בדוכתיה א״נ יש לפרש מתניתין כפשוטה אפילו על המלוה ובאבק רבית דרבנן:

(ושומרי שביעית) [וסוחרי שביעית]. י״מ בזמן הזה דרבנן (דאלו) [ואפילו] בשביעית דאורייתא רבנן הוא דפסלינהו לפי שחשודין על הממון דאלו מדאורייתא לא מפסלי כיון דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ועוד דלא משמע להו לאינשי איסורי בהכי ובתוספתא פירש במי שיושב ובטל כל שני שבוע וכשנכנסה שביעית התחיל פושט ידיו לעשות סחורה בפירות שביעית דאפי׳ כי הוה סחורה לאכול בקדושת שביעית פסלוהו רבנן:

ה״ג ועבדים. וכן במשניות מדוייקות ויש שמחקוהו משום דהוה פסולא דאורייתא וכדלא תני לה בסנהדרין וכבר תקננו הדבר לעיל ובדין הוא דליתני נמי והנשים אלא דהא אשמעינן ליה במאי דקאמר זה הכלל דמינה שמעינן תרתי חדא דנשים פסולות הכא ולפיכך אלו פסולין בה ואידך דבעדות אשה שהנשים כשרות אף אלו כשרים וזה ברור:

מי שראה את החדש ואינו יכול לילך מוליכים אותו. פי׳ שלא לעדים בלבד נתנה לחלל שבת אלא אף הגורם להעיד עדותם דבקריאה הוא דתלה רחמנא החלול וקתני שלא סוף הדבר שמוליכים אותו על החמור דאיכא מחמר דאוריתא שהוא בלאו ואין בו מיתה וכרת אלא אף מקלות ומזונות לוקחין בידם דאיכא לאו ומיתה בעלמא והיתר הכתוב לזו נצרכה דאלו על הליכת העדים חוץ לתחום איסורא דרבנן הוא דהא קיי״ל דתחומין דרבנן ואפילו כל תחומין עד כמה פרסאות ולא סוף דבר עשרה מילין כדמשמע בירושלמי דגמרא דילן פליג עלה כדכתיבנא במס׳ שבת בס״ד:

שעל מהלך [לילה] ויום. כלומר של יום שלשים:

מחללין את השבת. פי׳ כדי לקדשו ולעשות לו קריאה במועדו ומיום שלשים אין מקדשין אותו למפרע כלל אלא מעברין אותו הילכך אין לחלל אלא על מהלך לילה ויום בלבד דתו לא מהני הלוך העדים לקדשו בזמנו:

גמ׳ כשירה בכם. כלומר בשניכם ששני אחים כשרים בה וכן כל עדות קרובים:

ורבנן דרשי עדות זו מסורה לכם. כלומר שצריך סמוכין לקדוש החדש ולר״ש אפשר דתרויהו ש״מ א״נ דיליף לה מדיני ממונות דבעינן ג׳ מומחין מדאורייתא דקסבר חד נמי פסול ומהפרת נדרים לא יליף:

והא זמנין וכו'. תימא ותיפוק לי׳ דשמעיה לרב דפסק הכי בהדיא בשם רב וי״ל דההיא לא בפי׳ אתמר אלא מההיא כללא שמע לה דאמרה זמנין סגיאין קמיה ולא א״ל ולא מידי:

ואת אומרת גזלן מדבריהם כשר לעדות אשה. פי׳ להשיא אשה על עדות א׳ מאלו שהעיד במיתת בעלה ודוקא גזלן של דבריהם אבל גזלן של תורה פסול לעדות אשה (שלו דעות) [שיש לו ריעות] מגופו דמסהיד בשקרא שלא הכשירו בו מפסולי דאורייתא אלא אשה ועבד שפסולין בגזירת הכתוב והם נאמנים במילי דעלמא (גבי בריתא) ומיהו אפשר דבמסיח לפי תומו אפי׳ גזלן של תורה כשר לעדות וכדמכשירנן בגוי המסיח לפי תומו וכ״כ הרי״ף בשלהי מס׳ יבמות:

פרק שני אם אינן מכירין וכו'. פי׳ להעיד עליו בב״ד שהוא ישראל כשר ובגמרא אמרינן בחד לישנא דמתניתין כפשטה ובעד אחד סגי להעיד עלה ואע״ג דבעלמא גבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו שלא אמרינן עד א׳ נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם וכדאיתא במשניות זרעים שאני הכא דחששא זו מדרבנן היא כדקתני סיפא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ומשום קלקול שקלקלו הבייתוסים אמרו חכמים שלא לקבל עד שיעידו עליו והם תקנו דסגי בעד אחד שיעידו עליו והאי בראשונה היו מקבלין עדים טעמא לרישא הוא וכאלו אמר מה טעם אנו צריכין עדים להעידו מפני שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ונתקלקלו ומינה דמשום הכי תקון דסגי בעד אחד ומשלך נתנו לך וכן הקשו בירושלמי דבראשונה ה״ל למתני ברישא ופי׳ דה״נ קתני דרישא על סיפא קתני וכולה חדא היא כאלו תני סיפא ברישא:

משקלקלו המינין. פי׳ הביתוסים שהיו מטעין לעדים ורוצין לגרום לקבוע ניסן בשבת כדי שתהא הקרבת העומר באחד בשבת דמשמע להו ממחרת השבת שבת בראשית: