ריטב"א על פסחים נ.

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. פי' ומחצות ואילך אינו תלוי במנהג אלא מן הדין אסור והטעם פי' רש"י ז"ל לפי שיש לו לטרוח בענין מצה ומרור שתהא לו מוכנת לכשתחשך לאלתר. ובירושלמי פי' הטעם לפי שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ובתוספתא סברו לומר דאיסורא דאורייתא הוא וכתב הרי"ט ז"ל דאינו בדין כלל אלא איסורא דרבנן בעלמא: וכתב רבינו זרחיה ז"ל כי לפי הירושלמי עכשיו שאין הקרבן דינו כשאר הימים טובים וכל היום תלוי במנהג: והרמב"ן ז"ל הגיה עליו שזה אינו שאם כן היו שונים במשנתנו בערבי פסחים בפירוש ואין הירושלמי אלא נותן טעם למה חייבו זה לכתחילה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם שכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן בזה שהדבר מוטל וצריך בזמן הזה לענין מצה ומרור כדברי רש"י ז"ל וכך כתבו בתוס' כדברי הר"ם ב"ן ז"ל וכן הוכיח הרי"ט ז"ל מדברי רבינו אלפסי ז"ל דכתבה למתני' וגמרא בעלה כפשוטה בהלכות:

ההולך ממקום למקום כו'. כתב הרי"ט ז"ל דהא דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הני מילי כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור הרי דינו כעיר שהלך לשם ובגמ' יתבאר יותר בע"ה:

אמרו בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ואיכא מרבנן דנקיט לה כפשוטי ובכולי יומא ובכל מצה. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמ' אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה ומשם ואילך אסור במצה ראויה ומותר במצה שאינה ראויה כגון במצה עשירה או שנילושה שלא במים ומשקין עד סמוך למנחה דמשם ואילך לא יאכל אדם עד שתחשך שום פת אלא שמטפל בבשר וקרבים ובני מעים וכיוצא בה כדאיתא בפרק ערבי פסחים: ובירושלמי אמרו רבי לא היה אכיל לא חמץ ולא מצה ופי' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח אנן כר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי קיימא לן ובפי' אמרו במס' סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים: