ריטב"א על פסחים מב:

שכר המדי רמו ביה מיא דשערי. חומץ האדומי נותנים לתוכו שעורים. זיתום המצרי שליש כרכום שליש מלח שליש חיטין או שעורין ואילו הד' הם חמץ ע"י תערובת אבל כולם ראויות לאכילה ושתיה וכותח הבבלי מפרש בגמ' כי יש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס שהוא ד' בצים אבל אינו נאכל בעיניה ומאן דאכל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ולפי' אינו חייב עליו משום חמץ בעיניה וכשנאכל ע"י תערובת כגון שמטבלין בו אוכלין אינו נאכל כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה חמץ ע"י תערובת. וכתב הרי"ט ז"ל דכן י"ל בזיתום המצרי דהוי תלתא שערי וכן בשכר המדי יש לו' דאפי' בתערובתו ליכא כזית בכדי אכילת פרס דהא משרף שרפי ליה ואפשר שכן הוא בחומץ האדומי או אפשר דחומץ האדומי בטבול אוכלין אותו מעט ע"כ:

וזומן של צבעים. פי' בקמדי מיא דחיורי ופירש"י ז"ל מי סובין שצובעין עור אדום:

ועמלן של טבחים פי' בגמ' פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על הקדרה ששואבת הזוהמא:

וקולן של סופרים פי' בגמ' פרורא דאושכיפי ופרש"י ז"ל גלוד בלע"ז שעושין הרצענין ודרכן לתת בו קמח של שיפון וסופרים מדביקין בו ניירותיהן ומשום הכי קרו ליה קולן של סופרי':

ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים. פי' בגמ' טיפולי נשים שעושות להשיר השער והוא עשוי בסולת ואלו האחרוני' נקראים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה והוא בעיניה ותרי גווני חמץ איירי במתני' חמץ גמור על ידי תערובת וחמץ נוקשה בעיניה. ופי' אלו עוברין פרש"י ז"ל אלו עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא. ורת"ם ז"ל דחה פירושו כי לעולם אין חובת ביעור אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס דכחמץ בעיניה חשיב אבל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב לבער ופי' הוא ז"ל אלו עוברין עליהם באזהרת אכילה. והרי"ט ז"ל הכריע כפרש"י ז"ל וכתב הוא ז"ל ומיהו לפום מאי דפסקי רבוותא ז"ל דהלכתא כרבנן דאמרי על עירובו ולא כלום וה"ה לנוקשה בעיניה אין הלכה כמשנתנו לענין ביעור אלא כל שיש בו תערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס חייב לבער מן התורה ואם לאו כיון דתערובת הוא ואיסורא דרבנן אף מדרבנן אינו חייב לבער והיינו טעמא דחמץ בפסח אוסר במשהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומיהו בחמץ נוקשה כיון שהוא בעין חייב לבער מדבריהם ויש שפירשו משנתנו דלענין איסור אכילה קתני הרי אלו עוברין וה"פ הרי אלו עוברין מן השלחן ולהאי פירושא יש לפרש דרישא דברי הכל ואפי' לרבנן דנהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא. וכן נראה דעת רבי' אלפסי ז"ל שכתב ולרבנן מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא גרסינן בירושלמי וכלתו על ידי מיא. וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל דאי ליכא מיא מפירות (נ"ל דצ"ל במי פירות, המעתיק) אינן מחמיצין והא דאמרינן בזוהמא של צבעים וחביריו לרש"י ז"ל דבעי ביעור דווקא בשלא עשה בהם מלאכתו דאי לא הוו להו כמלוגמא שנסרחה ואינו חייב לבער. כן כ' הרי"ט ז"ל וגם הר"י קרקושא ז"ל: