ריטב"א על פסחים מב.

מתני' מי תשמישו של נחתום. פי' שמצנן בהן ידיו ומדיח את הכלים ישפכו מפני שהן מחמיצות וישפכו לאלתר קאמר מפני שהידים העוסקות בעיסה מחמיצות אותם וממהרות להחמיץ הרי"ט ז"ל:

גמרא תאני חדא שופכין במקום מדרון ותניא אידך וכו'. ומסי' הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי וקוו. כתב הרב אלפסי ז"ל ברייתא קמייתא בלחוד. וכתב הרי"ט ז"ל משום דלא קים ליה במה שנשרא הוא דלא נפישי:

אמר רב יהודא אשה לא תלוש אלא במים שלנו ופרישנא מיא דביתו. ופרש"י מים שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדבריו לכאורה דדוקא הוא אבל אם לא נצטננו בבית אעפ"י שנשאבו קודם עמוד השחר אין לשין בהן. אבל דעת הרא"ה ז"ל דכל ששאבן קודם עמוד השחר מותר ללוש בהן. וכתב הרי"ט ז"ל והדבר ידוע שאם לנו בבית אפי' כמה ימים אין בכך כלום וי"א שאם לנו כל הלילה אעפ"י ששאבן בחצי היום מותר ללוש בהן והרא"ה ז"ל היה אוסר וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דמותר ואעפ"כ ראוי להחמיר:

דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה. ופי' במס' יומא ריש פרק אמר להם הממונה דלא מבעי' בחמה ממש אלא אפי' יום המעונן במקום שרואה פני הרקיע ואע"ג דלא מטי שימשא בהאי דוכתא מאי טעמא יומא רעיתא כוליה שמשא ומיהו במקום שאי אפשר לראות משם פני השמש כלל (נ"ל דחסר כאן תיבת אפי', המעתיק) ביום שזורחת מותר וכן הדעת מכרעת:

ולא בחמי טבריא ולא בחמין ולא בחמי חמין. והא קמל"ן דאין לשין בחמין ואפי' לאחר שנצטנן דאי לא פשיטא כיון דאמר ולא בחמה כ"ש בחמין אי נמי דלא נאסרו אלא בעודן פושרין וזו ואין צ"ל זו קתני. כל זה להרי"ט ז"ל:

ולא במים הגרופים. פי' הרי"ף ז"ל שנשאבו בו ביום ורש"י ז"ל פי' דגרופים מן המולייר דוד גדול של נחשת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' בשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין. והרא"ה ז"ל פי' מים הנשרפים במודר וקטפנס שהם חמין. וכתב הרי"ט ז"ל וכולהו איתנהו:

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. פי' הר"ח ז"ל שלא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל ואחרים פי' שלא תגביה ידה מן הפת עד שתדבק בתנור. והרא"ה מפרש שלא תגביה ידה מרוסק התנור עד שתגמור אפיית הפת כדי שלא יצטנן דעמוד בחומו. וכתב הרי"ט ז"ל ולעיקר דינא כולהו איתנהו:

וצריכה ב' כלים של מים וכו' אבעי' להו עברה ולשה מהו מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור. כתב הרמב"ם ז"ל זה לשונו אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא שיעור חלה בלבד ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים שנשאבו ביום אלא במים שלנו ואם עבר ולש באחד מאלו הרי הפת אסורה ע"כ. והרי"ט ז"ל כתב נר' מדברי הרמב"ם ז"ל דלא קאי אמים שלא לנו ולא אמצננת את ידיה קסבר מרן ז"ל דאדרשא דרבא לחוד קאי ואהנהו דקאמר בלשון אזהרה ולא אהני דקאמר בלשון עשה אבל רש"י ז"ל פי' והוא הנכון אכולהו קאי. מיהו פי' הוא ז"ל דאסור דקאמר רב אשי משום קנסא הוא לפי שעברה על דברי חכמים ואזדא מרן ז"ל לטעמיה דכתב גבי בציקות של גוים דלא אסרינן משום חימוץ עד דאיכא שיאור או סידוק והא כתי' בהא ליתא ולעולם בעיקר דינא פליגי ע"כ להרי"ט ז"ל. ובפרש"י ז"ל נמצא עברה ולשה בחמין ע"כ. וכן כתב הר' יצחק קרקושא ז"ל בשם רש"י ז"ל גם בשם הרמב"ם ז"ל כתב אכולהו קאי ואפי' אמים שלא לנו וכן נמצא בספרו כמו שכתבתי הלשון למעלה. והרב בעל העיטור כתב דהא דאסר רב אשי היינו למצה שמורה ולא משום איסור חמץ. וכתב הרי"ט ז"ל דזה קשה דלישנ' דמותר ואסור משום חמץ משמע דאי משום חובת מצה יוצאין ואין יוצאין מיבעי ליה. ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים. וראיתי בהלכות הר' ישעי' מרא טרונאי שלא אמרו צינון ידים אלא לדורו של רבא שהיו נוהגין בקיטוף הפת שהיא מלאכת (חסר כאן איזה תיבות) ועל ידי הקיטוף היתה מתחממת ולפיכך היתה צריכה ב' כלים אלו של מים אבל אנן דלא רגילין בההוא קיטוף ולא חיישינן לב' כלים הללו. והרא"ה ז"ל אומר כי אילו דבר (נ"ל דצ"ל בירר, המעתיק) בראיות כי עריבה וקיטוף דבר אחד הוא ולפיכך הוא אומר כי על כל פנים צריכין היינו לב' כלים הללו ולפי שהנשים שלנו אינן רגילות בצינון ידים זה ואינן יודעות אותו כי כשעושות כן נעשית העיסה רכה בידן ואינן יכולות לערוך אותה הוא נוהג לתת עיסה אחת לב' נשים ובעוד שהאחת עורבת חבירתה מצננת בידיה ומקנחתן וכן עושות תמיד ואין העיסה שוהא ביד א' מהן אלא כדי שחברתה תרחץ ותקנח ידיה. וכתב הרי"ט ז"ל וכן ראוי לכל בעל נפש לעשות והמקילין בדבר סומכין על פרש"י ז"ל והרמב"ם והבעה"ע ז"ל שלפי דבריהם מותר בדיעבד. ואף לרש"י ז"ל כיון דמשום קנסא הוא דוקא למי שעברה ולשה במזיד אבל שוגג או נאנס מותר ואנן כאנוסין אנן ובכי הא דלא ידעינן קיטוף וצינון זה לא קנסו רבנן ובוודאי שרוב העולם נוהגין כן אלהים יכפר בעדנו ע"כ: ומדאמרינן דאפי' מילש תותי רקיעא ביומי דעובא אסור. היה אומר הרא"ה ז"ל דכ"ש שאסור ללוש בבית הפורני או בבית שהתנור בו דאיכא הבל מחום והוא אוסר הפת בדיעבד שזה בכלל עברה ולשה בחמה. וכתב הרי"ט ז"ל והיה נראה דלישה בחמה אסרו אבל לא להעביר העוגות בחמה ודרך עברה בעלמא שלא שהה שם אין לאסור בדיעבד. אבל הרא"ה ז"ל היה אוסר אפי' בעברה בעלמא ומאי דאמר רבא לא תלוש משום אידך דחמין וחמי חמין. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו נראה ודאי דמשום העברה דתותי רקיעא ביומי דעובא ליכא למיסר בדיעבד אבל הרא"ה ז"ל מחמיר לאסור אף בזה וכל המחמיר תבוא עליו ברכה:

ובכן סליק פירקא תושבחתא למארי שמיא כי השלמנו הפרק בברכה:

כותח הבבלי. פי' בגמרא מאכל העשוי מנסיובי דחלבא ומלחא ומטילין פת לתוכו ומתעפש אחר זמן בכותח ונקרא קומותא דאגמא: