ריטב"א על פסחים לז.

ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישא בלישה. כתב הרי"ט ז"ל דלהאי לישנא לית לן מאי דאמר רבא לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא דההיא לא נפישא בלישא אבל לאידך לישנא דאוקי' דקרי ליה עבה משום דנפיש טירחיה שפיר אית לן דרב ונפישא בטירחא לאפות בה הרבה בזה אחר זה וכלישנא בתרא קיל"ן דקאי כרב ע"כ ואסיקנא דתנא בי"ט של פסח קאי ופלוגתא דב"ש וב"ה משום טורח יו"ט. ופי' בתוס' וכן בעל המאור דטעמא דב"ה בזו כי ההיא דאמרינן במס' יו"ט תניא ממלא נחתום חבית של מים כו' אבל לאפות אינו אופה רשב"א אומר אף לאפות אופה והקשו על פי' זה כמה קושיות. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון דלא שייכי אהדדי דההיא דהתם בעושה יותר מן הצריך ואפי' ע"י נשים הרבה שאין בו טורח כל כך ורשב"א שרי משום שבח מילוי התנור והלכתא כותיה והא דהכא דאינו אופה אלא הצריך לו בלבד כגון שיש לו אוכלין הרבה ואין לו אלא נשים מועטות לטרוח ומשום טורח אסרו ב"ש וב"ה שרי דלא חיישינן לטורח כי האי גוונא ויש שתמהו על רבי' אלפסי ז"ל שכתב בהלכות על ברייתא זו וה"מ בשאר ימים טובים אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יתר על חמש רבעים קמח ועוד וכו' והאיך אפשר לומר דמתניתא לא איירי בפסח דהא בפסח קתני ומאי דאמרי תנא איום טוב דפסחא קאי לאו לאפוקי מפסח הוא וכן תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל והרמב"ן כתב בספר מלחמות ד' דהאי לישנא דרב אלפסי ז"ל פי' בעלמא הוא לברורי מלתא משום דקתני דב"ה מתירין לאפות פת מרובה ומשמע כמו שירצה ופי' מרן ז"ל דלא תימא דבלישה הוא דשרי הכי אבל כיון דתנא בי"ט של פסח קאי לא איפשר למימר הכי אלא וודאי דאפייה דווקא שרי וכגון שהנשים לשות כל אחת ואחת כשיעור ואשה אחת מסקת ואופה לכולן אבל להתיר לישה גדולה בפסח לא הודו ב"ה כלל ועוד מפני שנאמר על ברייתא זו שתי לשונות וחד לישנא מפיק מדרב דילמא הוה סלקא דעתך דלישנא בתרא נמי מפיק אשמעינן דלישנא ב"ה כרב אתי ולא כתב ז"ל השתי לשונות אבל הודיענו פירושן והאי דקאמר רבינו אבל הפסח אסור למילש ולמיפה לאו משום אפייה קאמר אלא הכי קאמר אסור למילש כדי לאפות:

ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח יוצאין בהם פי' ואין בהם משום מצה עשירה:

יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי ביתוס מותרין. כתב הרי"ט ז"ל ומ"מ לא אסרו אלא סריקין מצויירות צורת עופות וחיות אבל מה שעתה עושין ליכא צורת דקפידא ואין הכונה אלא להדק הפת ויכנס בו האור ותאפה מהרה וליכא חשש שהיה הנגזר בה דלא קפדא הצורה ומ"מ צריך ליזהר שלא לעשות אלא בשל מתכות וליתנם באש מיד כדי שישרף החמץ הנדבק בהם דאילו בשל עץ אי אפשר שלא ישאר שם משהו וחוזר ואוסר העיסה של אחר כן הילכך אם עשה בשל עץ שורף אותם ולא יחזור לנקר. ע"כ להרי"ט מפי הרא"ה ז"ל:

תנן התם הדובשנין והסופגין והאסקריטין כו' פטורין מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס וכו' ור' יוחנן וכו'. פירש"י שכל אילו עיסה הן ובלילתן עבה. ור"תם ז"ל הקשה דאי הכי משום גלגול נתחייבו בחלה ורבי' הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רש"י ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל שלא אמרו על מעשה אילפס שהן חייבין אלא בשנעשה כעין תנור שלא על ידי משקה צף אבל אם היה משקה צף בהם אינו לחם לדברי הכל לענין חלה ולא לענין מצה ולא לענין המוציא וכן מפורש בירושלמי ובתוס' היו סוברין לומר כי לענין המוציא לא מפלגינן בין משקה צף לשאין משקה צף היכא דאיכא תוריתא דנהמא והרי"ט ז"ל דחה דבריהם וכ' נקוט האי כללא בידך לכל אותם מאכלים שעושין בשמן צף שאין מברכין המוציא ושלש ברכות אלא בורא מיני מזונות בתחילה ובסוף ברכה א' מעין ג' אבל כשנאפת בלא משקה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"לן כר' יוחנן כדבעינן לברורי לקמן בס"ד ע"כ:

יוצאין במצה הינא ואסי' מאי הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. וכתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל דכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ. וברור הוא ע"כ: